בינואר האחרון הוא החליף קידומת וחגג יום הולדת 40, אולי בשל כך אפיק ניסים כבר לא מתעצבן כששואלים אותו מתי הוא מתכוון לתלות סופית את הנעליים. "לא נמאס לי, אולי כי זה טבעי", מחייך ניסים.
קראו גם:
"גם כששיחקתי בליגת העל, הייתי השחקן הכי מבוגר. את האמת, זה מתבקש. בהתחלה לא הייתי רואה את השאלה הזו כמחמאה, אבל הבנתי עם הזמן שזה העולם. בתקופה האחרונה, את האמת, כבר פחות שואלים".
עידוד צמוד מהמשפחה
עם קילומטראז' של 23 שנים ברציפות במגרשים, הכדורסלן הוותיק סיים רק לפני שבועיים עונה נוספת על הפרקט, במדי מכבי רחובות מהליגה הארצית. הרחק מהרעש, ההמולה וכמובן גם ההד התקשורתי. בזמן שחבריו לפרקט מהדור הקודם כבר מזמן פרשו, ניסים לא ממש חושב על זה.
"איך יש לי עוד כוח? זה מתחלק לשניים", מסביר ניסים. "יש לי הרבה חברים בכדורסל והם החליטו לעזוב משתי סיבות: פיזית ומנטאלית. או שהגוף אמר די או שלא היה להם כוח כבר לשמוע את המאמן. אצלי שני הדברים האלה לא קיימים. בקטע הפיזי אני שם ובראש, אולי כי שיחקתי עשר שנים בחו"ל, אני לא שבע מבחינה מנטלית. עדיין כיף לי לשחק כדורסל. כל עוד אני נהנה ויש לי אתגר, כמו שהיה העונה ברחובות, אמשיך להתרוצץ על הפרקט".
המשפחה לא רוצה שתפסיק?
"בדיוק ההיפך. רוצים שאמשוך כמה שיותר, הם מגיעים למשחקים, יש עניין. גם להם זה כיף: ניצחון, הפסד, משחקי חוץ".
געגוע למשחקים גדולים
זה נראה שאפיק ניסים נמצא בכדורסל הישראלי תמיד ובכל קבוצה אפשרית, אבל מבט חטוף על הרזומה שלו מראה שמדובר "בסך הכל" בשנה ה־14 שלו בארץ. ארבע שנים בילה במכבי ראשל"צ (2002-1998), אחת ברמת השרון (2003) ומ־2012 עד 2018 היה בהפועל אילת. בתווך, כמובן, שיחק בצרפת, ברוסיה, באוקראינה, באיטליה ובצ'כיה. זכה באליפויות עם שטרסבורג ועם נימבורק, בגביע הצ'כי ובשני גביעים מהליגה השנייה באיטליה.
בשנים האחרונות ירד לאליצור יבנה מהלאומית ובעונה האחרונה הצטרף למכבי רחובות, הקבוצה מהעיר בה הוא נולד ומתגורר כיום. "ככל שאתה יורד ברמה או בליגה, אז יש את המחשבה האם זה המקום שאני צריך להיות בו היום", מודה ניסים. "לפני שחתמתי פה, יש כאלה שאמרו לי שאני הולך לליגה שאין בה כדורסל. אני שמח שהצלחתי בקריירה שלי להסתגל לכל מקום, בכל ליגה. העניין אצלי זה האתגר. זה הדבר הכי מרכזי בהחלטות שלי. ברגע שיש אתגר - שאני רוצה לנצח, רוצה להיות טוב, יש תחרות - לא משנה באיזו ליגה אשחק. כעת, כשמתפנה עוד זמן, אני עושה עוד דברים, כמו הרצאות לבני נוער ואימונים אישיים".
חושב כבר על היום שאחרי הכדורסל?
"היו לי שתי אפשרויות. או להפסיק לשחק כדורסל בבת אחת, כמו שהרבה שחקנים עשו, או ללכת בדרכי לאט־לאט. בחרתי את האופציה השנייה. אני מסיים תואר ראשון בחינוך וחברה באונו, נרשמתי לתואר שני של ניהול עסקים בספורט ומעביר, כאמור, אימונים אישיים והרצאות על הדרך שעברתי בכדורסל. על זה שלמרות שלא הייתי גבוה או פיזי, הצלחתי. על כמה חשוב זה אורח חיים בריא. אחד הדברים הכי מרכזיים בשנים בהן אני בלאומית ובארצית, זה לראות מחלקות נוער והורים. קצת להעביר ידע לדור הבא כי לא כולם מקבלים את הכלים, זו האמת".
עם יד על הלב, בוער בך עוד לחזור ולשחק בליגת העל?
"לא, המחשבה היא לא לכיוון הזה בכלל. ברגע שאתה מוריד אימונים והגוף מסתגל לאינטנסיביות אחרת, זה בעייתי. הראש שלי כרגע פנוי לדברים אחרים. אם אחזור לאינטנסיביות של אימונים ביום־יום, אני לא חושב שאוכל לעשות דברים נוספים במקביל".
בכל זאת, לא מתגעגע לקהל או למשחקים הגדולים?
"ברור שמתגעגע. ראיתי בשבוע שעבר את משחקי העלייה לליגת העל של אליצור נתניה וגליל עליון. אמרתי לאשתי: 'איזה כיף זה'. אלה הדברים הכי משמחים, תואר או משחק טוב. קשה לתאר במילים. אתה מרגיש סיפוק והנאה. אם משהו חסר לי, זה רק הדבר הזה".
"התארים שזכיתי בחו"ל ולייצג את נבחרת ישראל - זו הפסגה. כששיחקתי בצרפת, היה לי חבר אמריקאי שאמר לי: 'תעריך את זה, לי אפילו לא הייתה הזדמנות בקריירה לשחק על תארים'"
רוב בני דורך, כמו מאיר טפירו, עידו קוז'יקרו או יניב גרין כבר פרשו מזמן. מה הסוד שלך?
"שילוב של כמה דברים. אורח חיים בריא, צורת אימונים נכונה, מנטאליות וגם מזל. אין נוסחה מדויקת. אם אתה שומר על כל הדברים הללו ותמיד עם ראש פתוח וחיובי - הקריירה שלך תימשך יותר זמן".
האמנת שבגיל 40 עדיין תכדרר במגרשים?
"לא חשבתי. בטח אם אני מסתכל אחורה על לפני 15-10 שנים. אז הייתי אומר לעצמי: 'וואו, מי משחק עד גיל כזה'".
הפסגה וההחמצה
בעבר סיפר ניסים שלא קורץ לו לאמן, "אני מרגיש שיש לי ארגז כלים טוב, הרבה מאמנים אימנו אותי, עברתי לא מעט. הקטע של האימון זה דבר רגעי, אתה היום, מחר, עוד שנה פה ואחר כך כבר לא. החלום שלי זה להיות חלק ממקום שיקדם ספורט, להביא את הדרך שלי לאורך זמן. באימון, הצלחת - אתה ממשיך הלאה. לא הצלחת - אתה הולך הביתה. לכן כל כך טוב לי ברחובות. נולדתי פה, אני גר בעיר. זו אגודה טובה עם אנשים נהדרים ואנחנו יכולים לקחת את זה קדימה. יש בעיר את המשאבים, את האולמות כדי שהקבוצה תהיה בטופ. רואה את השכנים מנס ציונה שעושים דבר מדהים לאורך שנים. לא רואה סיבה שגם ברחובות לא נעשה את קפיצת המדרגה".
כמעט עשיתם את זה השנה, הפסדתם את העלייה ברגע האחרון למעלה אדומים.
"לכן המטרה לי היא לעלות עם רחובות לליגה הלאומית. בשנה שעברה לא השלמנו את המשימה. מקווה שבעונה הבאה נשלים".
הכדורסל של היום לעומת זה של לפני 20 שנה, במה הוא השתנה מזווית הראייה שלך?
"אני עושה פודקאסט ומדבר עם המון אנשי כדורסל. שאלתי את עודד קטש וגיא גודס, כשדיברתי איתם, בדיוק את אותה שאלה. הם גם השיבו שהכדורסל היום התקדם, הוא יותר מהיר, ככל שאתה מתקדם ברמה - אז גם אתה צריך לקבל יותר החלטות. אין היום משחק איטי, אין שחקן שיודע רק לקלוע. פעם היה שחקן שרק מוסר או לוקח ריבאונד. בימינו אנו, צריך המון דברים במקביל. אתה עושה חצי טעות - ישר בצד השני מענישים אותך".
"יש לי הרבה חברים בכדורסל והם החליטו לעזוב משתי סיבות: פיזית ומנטאלית. או שהגוף אמר די או שלא היה להם כוח כבר לשמוע את המאמן. אצלי שני הדברים האלה לא קיימים"
ואיך השחקן הישראלי לדעתך?
"בארץ יש לנו ליגה של ארבעה-חמישה זרים בכל קבוצה. יש ישראלים שפורחים ומשחקים טוב. הייתי באמת רוצה לראות את השחקן הישראלי יותר משחק, מקבל החלטות, לא רק שחקן משלים".
אולי צריך לבוא בטענות למאמנים, שפוחדים לתת להם את המפתחות.
"הם לא מפחדים. זה שילוב של כמה דברים. הנהלות, מאמנים, אבל גם קטע כספי. אתה לוקח זר והוא עולה יותר, ולכן הוא מקבל יותר הזדמנויות. זו פיזיקה פשוטה. החלטה לבוא ולקדם שחקן צריכה להיות של קבוצה. אני מסתכל על זה וקצת מתרגז. תשאל אותי, למשל, מי היו הזרים של נס ציונה העונה, תאמין לי לא יודע. זרים באים לחזק את הכדורסל הישראלי, אבל רצוי שהשחקנים בכחול־לבן יישארו כמה שנים רצוף בקבוצות ויובילו אותן קדימה. הייתי שש שנים בהפועל אילת, למשל. אין משהו יותר טוב מכשאתה נמצא וגדל עם המקום והמקום גדל איתך. יש שחקנים שמשחקים פה שנה ואחר כך שם שנתיים ולא נקשרו לשום מקום, אף אחד לא זוכר אותם".
בהסתכלות לאחור, מה הרגע הכי גדול שלך בקריירה?
"התארים שזכיתי בחו"ל ולייצג את נבחרת ישראל - זו הפסגה. כששיחקתי בצרפת, היה לי חבר אמריקני שאמר לי: 'תעריך את זה, לי אפילו לא היתה הזדמנות בקריירה לשחק על תארים'".
הרגע המאכזב?
"מאוד רציתי, אבל לא הגעתי לשחק בספרד. היה לי חלום לעשות את זה. זה אולי הדבר היחידי שלא השגתי. לא היתה לי הצעה, אבל כיוונתי לשם".
עוד חדשות רחובות
