כמה אנשים אתם מכירים שיכולים לקרוא לבית חולים בית ולא רק במובן המטאפורי? כשאלהאם וסלאח שלאבנה נוסעים לביתם שבצפון הארץ אחרי יומיים, הם כבר על קוצים לחזור לביתם האמיתי, הבית בו גידלו את ילדיהם ובו הם חיים כבר 42 שנים – בית חולים קפלן.
סלאח במקור מנצרת ואלהאם מעכו, בשנת 1976 סלאח התקבל ללימודי שפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, אך באותם זמנים לא הייתה למשפחתו האפשרות לממן את הלימודים וגם מלגות לא היו קיימות, "חיפשתי נתיב אחר והלכתי לכיוון הבריאות והתקבלתי ללימודי אח מוסמך בירושלים ובקפלן, החלטתי ללמוד בקפלן", הוא מספר.
בשנה השלישית ללימודיו אלהאם הגיעה מעכו, גם היא ללימודי סיעוד. "למרות שידעתי עברית טוב, היה לי קושי עם השפה הרפואית, אז ביקשתי מסטודנטים בוגרים יותר עזרה. ככה הכרתי את סלאח, נקשרנו והתחברנו מיד". סלאח מספר שבזמנו לא היה מקובל שזוגות יכירו בלימודים, אך היה קשה להפריד ביניהם והמשפחות קיבלו את הקשר.
אלהאם מספרת שלמרות שהגיעה ממשפחה פשוטה, אביה עבד קשה כדי שתתחנך במנזר פרטי והיא גדלה בבית חם ואוהב, שם הושפעה עמוקות מהעזרה ההדדית והנתינה לחברה והחלה להתנדב בבית יתומים. שם גם החליטה שתפנה לתחום הרפואי ותהיה לאחות מוסמכת, תפקיד ששאפו אליו רבים באותה התקופה.
הזוג התחתן ונולדו להם שלושה ילדים, כולם בבית חולים קפלן כמובן. בבית החולים חיות 25 משפחות במתחם מגורים, ולמרות שלאלהאם ולסלאח יש בית באיכסאל שבצפון, כשהם מגיעים לבקר בו עבור החגים או שמחות משפחתיות, הם כבר לא יכולים לחכות לחזור הביתה - לבית החולים.
"כשגידלנו כאן ילדים המקום היה סגור, לא נכנסו מכוניות והילדים גדלו בשקט. היום כמובן עם כניסת המכוניות לבתי החולים הפרטיות נפגעה, אבל עדיין זה הבית, אני מכיר כל אבן בבית החולים, כל הזכרונות המשפחתיים הם מכאן", מספר סלאח.
הילדים כולם התחנכו במסגרות החינוך של רחובות, ולמרות שחלק הרימו גבה, ואף לאלהאם ולסלאח היו התלבטויות בנושא, החליטו לגדל את ילדיהם בחברת היהודים, כשהם סופגים את המקורות בתוך הבית ונהנים משני העולמות.
סלאח: "גידלנו כאן ילדים בשקט. עוד לפני שהיו כל כך הרבה בניינים. אני מכיר כל אבן בבית החולים, כל הזיכרונות המשפחתיים הם מכאן"
החיים לא היו תמיד פשוטים, "לא היה לנו עורף משפחתי, היינו כאן לבד, אני לא מתביישת לספר, היו ימים שלא היה לי כסף לקנות שקית של חלב, ותמכנו אחד בשנייה ורצינו לגדול. היינו עובדים במשמרות הפוכות, בהתחלה סלאח התקדם ולמד, עבד בארצות הברית ונסע המון, ואז הגיע התור שלי, ככה הסתדרנו", מספרת אלהאם.
"אני עבדתי בבוקר והיא בערב ומישהו היה צריך לשמור על הילדים. אני זוכר מה היה לפני שבנו את הבניינים האלה החדשים, ואיזה צריפים נמצאים כאן מהיום שהגענו, זה הבית שלנו במלוא מובן המילה".
הבית האמיתי
המוצא שלהם גרם להם לא אחת להיתקל בקונפליקטים שונים, האחד מהם היה ממש בתחילת הדרך והוא היה זה שדחף אותם לבחור בקפלן כבית. "לכי תשכירי דירה בתור ערבייה בחוץ, לא משנה להם מה את עושה, והם יגידו ויתייפייפו אבל אותי שום דבר לא יעכב. גם בימים לא טובים הרגשנו כאן בטוחים ובבית, לילדים היה קשה לפעמים בבית הספר, במיוחד בתקופת הפיגועים, אבל יצאו לנו ילדים ערכיים, לקחנו מהכל את הטוב", מספרת אלהאם על תחילת הדרך.
שניהם עובדים במקביל בשני תפקידי סיעוד בכירים בבית החולים, אלהאם מנהלת את מערך הסיעוד בחדרי הניתוח וסלאח מנהל את מערך הסיעוד במרפאות החוץ. "יש לזה יתרונות וחסרונות, יש לנו לפעמים דעות שונות, התקדמנו וכמנהלים יש לכל אחד נקודת מבט על מה שקורה סביב, במיוחד בשנים האחרונות ושלא נדבר על עידן הקורונה ואחרי, יכולים להיות ויכוחים על אם היינו יכולים לעשות דברים אחרת, מה צריך לתכנן לעתיד, אבל אנחנו לא נתקעים על הנושאים האלו וזה מה שאני אוהבת, אנחנו חושבים בעיקר איך לעשות את המחר לטוב יותר", אומרת אלהאם.
אלהאם: "סלאח הוא איש של שלום ומגשר, מביא את הדברים למקום טוב יותר, הוא מאזן אותי ואנחנו משלימים האחד את השנייה"
סלאח בגישה שלה, כך היא אומרת. "הוא איש של שלום ומגשר, מביא את הדברים למקום טוב יותר, הוא מאזן אותי ואנחנו משלימים האחד את השנייה. מקצועית אנחנו מדברים את אותה השפה, מדברים את בית החולים, מדברים רפואה וכסף והתייעלות, יש לנו לא מעט אלמנטים משותפים וזה חשוב בזוגיות".
סוד האהבה
היום יש להם ארבעה נכדים, והילדים נשארו לגור באיזור המרכז, קרוב אליהם. "לא באנו ממשפחות עשירות, באנו ממשפחות פשוטות, היה לנו חלום שרצינו לממש ועברנו חיים מאוד קשים, היה מאוד קשוח, גידלנו שלושה ילדים בלי משפחה, סלאח למד כל השנים, עבדנו במשמרות שונות, ואז הגיע הזמן שלי ואני עשיתי את זה. כל אחד נתן לשני את הזמן שלו להתפתח, כל אחד לקח את המקום שלו וידע לוותר", אומרת אלהאם.
בחופשות הילדים היו נוסעים למשפחה בצפון וחוו קשר משפחתי קרוב איתם, "והם תמכו נפשית בצורה שאין לי מילים, כשהבן שלי למד בארצות הברית היה לי פחד שלא יחזור, כל כך הרבה שפע יש שם, מה שלעולם לא יהיה בארץ, אבל הוא אמר לי 'אמא, יש משהו שאי־אפשר למצוא במקום אחר, זו המשפחה', והוא חזר".
סלאח אומר שהסוד שלו להצלחה המשפחתית והזוגית הוא תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. "יש לנו המון חברים בסביבה, מכל הגוונים - יהודים ודתיים, ויש לנו מערכות יחסים ואירועים ורובם מגיעים ממסגרת בית החולים. אני לא מצטער על שום דבר, החיים טובים וצריך ליהנות מהם".
קראו גם:
הטיפים של אלהאם וסלאח לזוגיות טובה:
לאפשר לכל אחד להתפתח
לא להתעכב על בעיות
להסתכל על חצי הכוס המלאה
לתמוך אחד בשני
