לא רבים מן העוברים והשבים במרכז נס ציונה יודעים שמעבר למגרש עפר המשמש לחניית רכבים, בנחלת משפחת לרר ממייסדי המושבה, התחדשה תעשיית הדבש הישראלית, לראשונה אחרי 2,000 שנות גלות.
קראו גם:
"מה שעוד יותר מפתיע הוא שבעל הבית ראובן לרר, שהיה הראשון ביישוב העברי שגידל דבורים והפיק מהן דבש, היה בכלל אלרגי לעקיצות של החרקים הקטנים הללו", מספרת בחיוך ריקי לרר מעמותת "בית ראשונים" של נס ציונה ונינתם הגאה של ראובן ופייגה לרר.
אדמה בהחלפה
שם משפחתו האמיתי של ראובן היה בכלל פצ'ורניק, אלא שבגלל שבאותה עת נהגו לחטוף ילדים יהודים לשירות ממושך של 25 שנה בצבא הצאר הרוסי, העבירה אותו משפחתו מרובת הילדים לידיה של משפחת לרר האמידה והיהודית שהתגוררה ליד העיר אודסה. מכיוון שראובן נחשב ל"בנה היחיד", הוא היה פטור מהשירות הצבאי. "המשפחה גידלה את ראובן כבנם, היו לה אדמות שעליהן גידלו תבואה וראובן החרוץ הצליח להגדיל את המשק", מספרת אמירה גינאנסקי מעמותת בית ראשונים, "כשהוריו המאמצים נפטרו הם הורישו לו את כל אדמותיהם וראובן הפך לאחד הספקים הגדולים של תבואה לצאר, אבל בשלב מסוים הוא החליט לעלות לארץ".
"לפי הסיפורים, בשנת 1882 ראובן פגש במסבאה טמפלר בשם גוסטב רייסלר שסיפר לו שיש לו בארץ חלקת אדמה גדולה ליד ירושלים והשניים החליפו נחלות. ראובן נתן לגרמני 20 אלף דונם שהיו בבעלותו ליד אודסה וקיבל 2,000 דונם ליד ירושלים", מספרת הנינה של לרר. "למורת רוחה של אשתו פייגה, ראובן לקח את בנו משה ויחד הם יצאו לארץ ישראל. כשהגיעו ליפו וירדו מהאונייה ראובן נישק את האדמה ושאל איפה האדמה שלו. הוא חשב שהיא אכן ליד ירושלים, אבל צחקו עליו ואמרו לו שהאדמה נמצאת ממש פה ליד, חצי שעה הליכה מראשון לציון".
למרות התרמית, ראובן לקח סוס ועגלה והגיע לחלקת האדמה שרכש, שם נותר הבן בעוד שראובן שב לאודסה כדי להביא את שאר המשפחה וחפצים שחשב שיסייעו לו להתיישב בחלקה שרכש. וכך במשך כמה שנים ישבו בני משפחת לרר לבדם בוואדי חנין שלה קראו מעתה "נחלת ראובן".
טענות לענבים מורעלים
"כעבור כמה שנים הבין ראובן שהחיים לבד קשים וגם שהוא זקוק למניין לתפילה", מספרת הנינה, "אז הוא פרסם קול קורא והציע ליהודים שבאים ליפו אדמה במחיר זול". צריך לזכור שבאותם ימים ההתיישבות לבד בחבל ארץ נידח לא היתה פשוטה ושרוב המושבות העבריות נוהלו ביד רמה על ידי פקידי הברון רוטשילד, לכן ההצעה לאדמה בזול קסמה לאנשים שרצו לעסוק בחקלאות ואכן עשרה אנשים נענו לקריאה, "ראובן חילק להם חלקות אדמה ובינתיים הם גרו באורווה או במרתף על יד בריכת האגירה", מספרת ריקי.
"לא היו למשפחה חיים פשוטים", מדגישה גינאנסקי, "ראובן הגיע לכאן אדם מאוד עשיר ואחרי ארבע שנים לא נשאר לו גרוש. בנוסף, ערביי סרפנד לא אהבו את העובדה שהמשפחה ישבה פה, אז הם תבעו את ראובן למשפט וטענו שכ־500 דונם שהגרמני מכר לו שייכים בכלל להם. ראובן הפסיד בבית המשפט ונותר עם 1,500 דונם. אחר כך הוא התחיל לגדל ענבים שחורים, ופה היו רגילים לענבים ירוקים שגדלים פרא, ושוב הם תבעו אותו בטענה שהוא מנסה להרעיל אותם באמצעות הענבים השחורים".
אחת הסיבות לחשש של השכנים הערבים היתה עובדת היותו של לרר יהודי שומר מצוות ולפי ההלכה היהודית יש להמתין מספר שנים מהנטיעה ועד שמותר לאכול מהפרי, "ראובן הביא עימו מאודסה גפן שמניב ענבים שחורים ליין וביקש להתפרנס מהתחום שהיה מניב ביותר כי ענבים נתנו יין, חומץ, צימוקים. התובעים לא הבינו מדוע הוא צריך לחכות כמה שנים עד שניתן יהיה לאכול את הפרי", מסבירה גינאנסקי. "פייגה אשתו אמרה שהיא לא מוכנה שזה יהיה כמו ה־500 דונם שלקחו לה, אז היא לקחה את הילדים, הם בחרו את הענבים הכי יפים, והיא עמדה עם סלסילת הענבים השחורים בבית המשפט ונתנה לילדים לאכול מול השופט".
לרר זכה במשפט, אך עד מהרה מצא את עצמו בבית המשפט שוב, הפעם בגלל הדבש והדבורים.
חידוש טכנולוגי
בשנת 1887 הגיעו לנחלת ראובן בני משפחת בלדנספרגר, נוצרים צרפתים שגרו בירושלים ועסקו לפרנסתם ברעיית דבורים. בארץ נהגו הכפריים הערבים לגדל דבורים בכוורות עשויות חרס ולהפיק מהן דבש. החידוש הגדול של בני בלדנספרגר היה בכך שהם עשו שימוש בכוורות עץ מתפרקות וניידות. הם למעשה עברו עם הכוורות שלהם ברחבי הארץ והציבו אותן בפרדסי ההדרים הפורחים כך שלדבורים היה שפע של פרחים. הודות לטכנולוגיה החדשה ניתן היה להוציא את חלות הדבש, לרדות אותו ולהחזיר אותן לכוורת וכך להמשיך בייצור הדבש ללא הפסקה.
"כשהגיעו לנחלת ראובן נתקף פיליפ בלדנספרגר במחלה ונאלץ לעזוב את הארץ כדי לקבל טיפול רפואי בצרפת כשהוא מותיר מאחוריו את הכוורות", מספרת גינאנסקי, "ובני משפחת לרר שהגיעו אחר כך הציעו לו לרכוש חלק מהן וללמוד את מלאכת ייצור הדבש. ראובן עצמו התגלה כאלרגי לעקיצות דבורים ולכן בנו משה הוא שלמד את המלאכה וכך היה לדבוראי היהודי הראשון בארץ ישראל. הוא לימד את אחיו ואחיותיו את העבודה והמשפחה החלה להתפרנס מהתחום".
"הכפריים מהסביבה טענו שהדבש שייך להם, פעם אחת הם טענו שהדבורים מפריעות להתפתחות הפירות שלהם כי הן פוגעות בפרחים ופעם שנייה טענו שהדבש שלהם כי הדבורים לקחו את זה מהפרחים שלהם"
אבל תחום העיסוק החדש והמשונה לא עבר בשתיקה גם הפעם. "הכפריים מהסביבה טענו שהדבש שייך להם", מספרת ריקי לרר, "פעם אחת הם טענו שהדבורים מפריעות להתפתחות הפירות שלהם כי הן פוגעות בפרחים ופעם שנייה טענו שהדבש שייך להם כי הדבורים לקחו את הצוף מהפרחים בחלקות שלהם".
הפעם לא הסתפקו הכפריים הערבים בתביעה בפני רשויות החוק המקומיות אלא תבעו את לרר למשפט בקושטא - בירת האימפריה העות'מנית דאז. "זה היה משפט מסובך", מוסיפה הנינה, "אבל בסופו של דבר הוא זכה".
חלוצת הדבש
בני משפחת לרר הופתעו לגלות שהדבש הוא מקור פרנסה לא רע בכלל, "אשתו של לרר, פייגה, נהגה לקחת את פחי הדבש ונסעה עימם לרמלה השכנה", מספרת ריקי. "היא היתה מוכרת אותו או עושה עימו סחר חליפין. בנס ציונה הדבש הפך לענף מרכזי. למעשה, עד לפני 20 שנה הוא היה אחד מענפי החקלאות המרכזיים במושבה. אנחנו יודעים שעל יד כל בית בנס ציונה היו שש או שבע כוורות ומפה יצאה תורה של לימוד דבוראות נודדת".
בשנת 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, יזמה הבת פניה פצ'ורניק את הקמת ארגון מגדלי דבורים בארץ ישראל, "היא בעצם לקחה את ענף הדבש בארץ ישראל קדימה", מסכמת בגאווה ריקי לרר, "היא איגדה יחד כוורנים, רובם נס ציונים, כדי לשווק את הדבש בחוץ לארץ יחד, כדי שיהיה לכולם יותר קל".
לדבריה, למשפחות הוותיקים בנס ציונה היו כוורות רבות, "לאבי היו 800 כוורות ולדודי 1,500 כוורות. יש משפחות עם אלפי כוורות בנס ציונה עד היום והיא נחשבת בצדק לחלוצת הדבש האמיתית של ישראל".
לעוד חדשות רחובות
