שלושה שבועות חלפו מאז שפסטיבל המוזיקה שנערך בסמוך לקיבוץ רעים הפך לאתר טבח המוני, וברחבי הארץ מסתובבים מאות צעירות וצעירים ששרדו את התופת ומתקשים להתמודד עם הזוועות שחוו.
4 צפייה בגלריה
מימין: עינת חיימוביץ, שרי אופיר-לביא, לירון פרג'ון-דוידוב ויפתח שחר
(צילומים: מורן אפשטיין-בנאי, פרטי)
בזמן שרשויות המדינה עוד מתקשות להתמודד עם כל ההשלכות של מתקפת הטרור הרצחנית, החלו לפעול בארץ מספר מוקדים לטיפול בניצולי פסטיבל המוזיקה ברעים וליווי פסיכולוגי ונפשי עבורם.
תהליך ליווי ותמיכה
אחד ממרכזי הטיפול והליווי האלה נפתח במשק חקלאי במושב סתריה, הממוקם בלב המועצה האזורית גזר, ומאז מגיעים למתחם עשרות שורדי ושורדות הפסטיבל, תושבים מערי הסביבה ויישובים נוספים באיזור. במתחם, מרחב "אדמה טובה", זוכים מי שחוו את הזוועות לתהליך ליווי ותמיכה ייחודי ואינטימי, הפועל באמצעים בלתי פורמליים, במטרה לסייע למי שהיו בפסטיבל לשוב לחיים ראויים ומיטביים.
בהודעה שמפרסמים בשבועות האחרונים אנשי המרחב באיזור השפלה, ממודיעין ועד לוד, רמלה, רחובות, מזכרת בתיה וגדרה, נכתב: "אנחנו מזמינים את כל מי שהיה שם, בגופו ובנפשו, ואת המקורבים להם, להיות יחד, במרחב חם, נעים ומאפשר".
4 צפייה בגלריה
"לכל אחד יש סיפור מטורף שהוא מחזיק בתוכו". מימין: עומר בקרמן במרחב "אדמה טובה"
(צילום: עוז מועלם)
המרחב פועל שלוש פעמים בשבוע, בימים ראשון, שלישי ורביעי, בין השעות 16:00 ל־21:00, ואת פניהם של המגיעים למקום מקבלים אנשי טיפול וסיוע, כולל מומחים בטיפול במצבי משבר ומתנדבים המכירים מקרוב את עולם המסיבות והפסיכדליה.
המרחב עצמו מנותק מרעש, ממוקם בחצר משק חקלאי ישן, ועל מנת להעניק טיפול מיטבי, הוקמו בו מספר מתחמי פעילות וטיפול, בהם טיפולים אישיים וקבוצתיים, טיפולים משלימים כמו יוגה, שיאצו ודיקור סיני, סטודיו לאמנות שמופעל על ידי מטפלים מוסמכים, עבודות לחיבור דרך הטבע והאדמה, מרחבי מוזיקה ותנועה ועוד.
"לשחרר מועקות"
נאווה, 29, הגיעה למרחב לאחר שסבלה מהתקפי חרדה בעקבות האירועים: "הגעתי למרחב שלוש פעמים ושמעתי עליו דרך חברים, כי אני נמצאת בקבוצות של מסיבות ויש לי לא מעט חברים שהיו במסיבה המדוברת. אני למזלי לא הייתי שם, אבל מה שקרה שם השפיע עליי מאוד. מהרגע שהכל התחיל נכנסתי להתקפי חרדה והמון תחושות לא מוכרות שקשה להתמודד איתן, שהקשו עליי לתפקד ברמה היומיומית.
"חשבתי שיהיה נכון לבוא ולפגוש אנשים, לחבק ולהיות איתם, כולל כאלה שהיו במסיבה, ונהדר שיש המון דברים להתעסק בהם על מנת לא לשקוע בכל הרגשות ולשחרר, כמו יצירה, וסאונד הילינג, או פשוט להיות בטבע. יש שם מקום לכל מה שאתה רוצה, וכמובן שהטבע עצמו".
"אין לי ספק שהמקום עשה לי טוב. אמשיך להגיע לשם, ואביא איתי לשם חברים כדי שיהיה להם קל יותר להשתחרר מהאבל ומהמועקות".
"הסיוט הגדול ביותר"
עינת חיימוביץ, 50, המתגוררת בסתריה עם שלושת ילדיה ובן זוגה יפתח שחר, 50, היא זאת שהניעה את המהלכים לפתיחת המרחב, והוא פועל במשק השייך למשפחתה.
לצד חיימוביץ, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה ומטפלת בטראומה מורכבת ובאנשים במצבי משבר, נמצא כל העת בן זוגה, נגר אומן, המתרגל ולומד דהרמה, שיטת מדיטציה עתיקה.
"כבר בשעות הראשונות של האירוע, בישיבה במקלט בשעה שש וחצי בבוקר, קיבלו שכנינו האהובים טלפונים וצילומים מחבריהם שהיו במסיבה", משחזרת חיימוביץ, "דווקא ברגעי הזריחה, הרגעים של החסד הגדול ביותר במסיבות, משהו קשה, אכזרי ומפחיד התרחש".
"הבנו שהאנשים שם עוברים את הסיוט הגדול ביותר שניתן לחשוב עליו. גדלנו בקהילת הטראנס ובמסיבות הטבע והקהילה הזו קרובה לליבנו מאוד, לכן לא היה ספק שכאן ניתן את תרומתנו הצנועה בהתמודדות עם האסון".
מספר שעות לאחר שהתאוששו מההלם הראשוני של אירועי השבת ההיא, החלו חיימוביץ ושחר לקדם את היוזמה שלהם.
"כבר ביומיים הראשונים השתלבתי בצוות של תומכים במשתתפי המסיבה, וגם הגיעו אליי הרבה פניות של צעירים ובני משפחותיהם מהאיזור", מספרת חיימוביץ. "אנשי הטיפול מודעים לחלון הזדמנויות של עד שישה שבועות מהטראומה, בשביל לעבד אותה בצורה מיטיבה, להחלים ואף לצמוח ממנה, ולכן התפתחה החשיבה על מרחב שבתוכו יהיה גם מענה ראשוני לעיבוד שיינתן על ידי אנשי טיפול מומחים, אך לצד זאת יאפשר מרחב לשיח מיטיב על החיים, החלומות והתקווה, וכן עשייה משותפת של אמנות, מוזיקה וטיפולי גופנפש משלימים".
"אווירה מחזקת"
עומר בקרמן, 45, ביבליותרפיסט (טיפול באמנות בדגש על אמצעים ספרותיים ‑ ש.א), העוסק גם בטיפול מבוסס חמלה (CFT), הוא אחד מאנשי הצוות במרחב.
"בתחילת המלחמה חיפשתי מקום שבו אוכל לסייע, ולאורך זמן, לא רק בימים הראשונים, וחברה משותפת חיברה אותי לעינת ויפתח", מספר בקרמן. "אני מרגיש שמצאתי מקום בריא בתוך הטירוף, מקום שאני יכול להרגיש בו תורם ומשמעותי, וגם נתרם, נתמך ומקבל. האווירה כאן היא של ריפוי, וזה משהו שכולנו צריכים, גם כמטפלים, אנשי הצוות מקצועיים, כל אחד בתחומו, כולם מרתקים ומגיעים כדי להביא טוב".
איך מרגיש המפגש עם שורדי המסיבה?
"המפגש מורכב ואינטנסיבי. לכל אחד יש סיפור מטורף שהוא מחזיק בתוכו והתקווה היא שיסכימו, כל אחד בזמנו ודרכו, לשתף ולעזור לארגן את הסיפור מחדש".
"בסופו של כל מפגש אני מרגיש מצד אחד בעל זכות על כך שאדם הסכים לתת לי לנסות להקל, להקשיב, ומצד שני אני מחפש מישהו מהצוות שאפשר לדבר איתו, לשתף, לחלוק ולפרוק, לכן יש חשיבות מאוד גדולה לאווירה המחזקת של המקום ולאיכות של הצוות".
"חוויה של נדיבות"
גם לירון פרג'ון־דוידוב, 48, שכנתה של חיימוביץ העוסקת בטיפול בתנועה וטיפול משפחתי וזוגי, ומשמשת מדריכה מוסמכת ורכזת תחום הפרעות נפשיות במשרד החינוך, מדגישה כי לאווירה ולתחושת הביחד יש משמעות גדולה.
"אני אחראית על גיוס וריכוז כל המטפלים, וההיענות אדירה. כל מי שפניתי אליו הצטרף בשמחה", אומרת פרג'ון־דוידוב, "וזה מאוד מרגש ומחמם את הלב בימים אלה, להיות בתוך חוויה של נדיבות ונתינה משמעותית כל כך".
על אופי המפגשים עם המטופלים והאווירה היא מספרת: "רק התחלנו, כמות המשתתפים קטנה יחסית כרגע, אבל המטרה שלנו היא שהמרחב יגדל ויפעל לאורך זמן, לא רק כמענה נקודתי ואקוטי".
"המפגש של המטפלים והמתנדבים עם המשתתפים הוא לא פורמלי. זה הקסם שלו, אפשר לשוחח תוך כדי ציור משותף בסטודיו הפתוח, לשתות יחד תה ליד המדורה, או פשוט לשתוק יחד ולהקשיב למוזיקה שמתנגנת, יש הרבה אפשרויות למפגש הטיפולי והרעיון הוא שכל אחד שמגיע יקבל את מה שמתאים לו".
"תהליך של אבל"
שרי אופיר־לביא, 54, פסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בטראומה ובאנשים במצבי תודעה פסיכדליים, היא חברה קרובה של חיימוביץ, והיא נמצאת במרחב מהיום הראשון שהוקם.
"היכולת לעזור, להרגיש חלק, לדעת שאני יכולה לתמוך, להשיא עצה, להסתכל בעיניים טובות, ולדאוג אם יש צורך בעזרה יותר אינטנסיבית – כל אלה מהווים מקום מעצים, תומך ומרפא עבור אחרים ועבור עצמי כאחד", אומרת אופיר־לביא.
אמנם מוקדם עדיין, אבל את חושבת שיהיה אפשרי למי שהיו שם להתאושש ממה שעבר עליהם?
"המלחמה הזו, בסדר גודל הזה, היא דבר חדש עבור כולנו, אף אחד מאיתנו לא התמודד עם טרגדיה בסדר גודל כזה קודם. כולנו נמצאים בתהליך של אבל, והעזרה עצמה היא כלי התמודדות מדהים".
מיזעור הטראומה
גם נעמה אשכנזי, 35, הרבליסטית, מטפלת ומלמדת ליקוט ורוקחות צמחי מרפא, המרכזת את נושא המתנדבים במרחב, מאמינה שבעזרת טיפול וליווי מתאים יוכלו צעירים רבים שחוו את התופת להתאושש.
קראו גם:
"אני אדם מאמין ואופטימי, ואני מאמינה שלכל נשמה יש את הקצב שלה", היא אומרת. "מחוויית החיים האישית שלי אני יודעת שאפשר לצמוח ולגדול מחוויות קשות וטראומטיות. בשפה המקצועית קוראים לזה צמיחה פוסט‑טראומתית (PTG), ואני באמת מאמינה שמהשבר העצום שהם חווים עכשיו יש אפשרות לבנות שלם גדול ועוצמתי יותר ומחזק גוף, נפש ותודעה, ואני מתפללת שכך יקרה לכל נשמה שחוותה את התופת והזוועות שם".
"חוסן נפשי מתחזק במרחבים קהילתיים ובקבוצות השתייכות, ולכן יצרנו את המרחב הזה", מסכמת חיימוביץ ואומרת: "מעודד לספר שאחוזים גבוהים מאנשים שמתמודדים עם טראומה לא יהפכו לסובלים מפוסט‑טראומה, ואנחנו רואים במרחב אדמה טובה גשר למיזעור נזקי הטראומה הזו".
"אנחנו מזמינים אנשים לבוא, לחזור שוב, להיעזר בשיח אישי או להשתלב בכל מה שמתרחש במרחב".
