זה קרה כשנסעתי עם הסנדוויצ'ית הקטנה ברכב, בדרך לבית הספר.
אלה היו הימים האחרונים לקראת הסגר האמיתי האמיתי, אחרי שהסגר האמיתי האורגינלי היה מחורר למדי וכנראה כשל.
ברדיו הודיעו שהממשלה הודיעה על סגירת בתי הספר החל מיום ראשון. באותה הנשימה היא פנתה למנהיגי הציבור החרדי בבקשה שגם יסגרו.
כנראה שרצו להגיד שהסגר האמיתי אמיתי האורגינלי החדש, לא יצא לפועל.
הנסיעה שלנו הייתה איטית משהו. פקק יומיומי השתרך על כביש קטן בדרך לבית ספר ענק.
קראו גם:
"אבא, תוריד אותי כאן", היא ביקשה, משהו כמו 800 מטר מבית הספר, ושני צמתים, ומכוניות חולפות, ואנשים זרים שהסתובבו להם ומי יודע מה רצונם.
בלב שלי אני ניהלתי איתה שיחה עירנית. ברור, בת יקרה וקטנה שלי, ברור שאני אשחרר. את רק צריכה להיות בת 18, להתגייס, לעשות צבא, להשתחרר ואז אני אשחרר.
אז החלטתי לא להגיב.
"אבא, תעצור ותוריד אותי".
סמכותיות שכזו. בשעה מוקדמת שכזו. לא ידעתי מה לעשות. על פניו, עם הפקק האיטי הזה, היא יכולה פשוט לרדת מהרכב.
אני אצטרך להשאיר אותו עומד באמצע הכביש ולרדוף אחריה.
מזל שהיא לא קלטה את זה.
"אבא, תעצור, אני ארד ואתה תיסע לידי".
נראה לי שהיא גם הבינה שיש עומס על הכביש שנמצא כאן לטובת העצמאות שלה. חכמים פרנסי העיר לדורותיהם.
זה לא פקק בדרך לבית הספר בימי הסגר האמיתי אמיתי, הם סך הכל רצו לעודד עצמאות בקרב ילדים קטנים.
עצרתי והיא ירדה.
עקבתי אחריה בדאגה. בגאווה.
"תלכי לאט. אין לאן למהר!", צעקתי לה.
היא הייתה יותר מהירה מהפקק המזדחל לו, אבל הרבה פחות מהירה מהלב המתרגש שלי.
מהר מאוד היא הגיעה למעבר החצייה. שקלתי לעשות מעקף ולעצור לה את התנועה.
היא קלטה אותי ושלחה לי מבטי איום. כאילו אומרת, תסתכל מהצד, אבא, ואל תתערב.
אז לא התערבתי.
אבל חסר למי שיבוא ולא ייתן לה לעבור בבטחה!
היא וידאה שאני מסתכל ולא מפריע לה ועברה. הסתכלה לצדדים ועברה בשלווה.
ואחר כך עוד מעבר חציה. וכבר הייתה ממש קרובה לבית הספר.
היא צעקה לי: "בוקר טוב, אבא" והוסיפה: "ותמחק את התמונות שצילמת".
והתחילה לרוץ לשער בית הספר.
ואני, עם חיוך שלא ירד מהפנים, מלמלתי בלב שלם, שיהיה גם לך בוקר טוב, עצמאית שלי, אושר שלי.
מסגר לסגר, מתי הספקת לגדול לי כל כך?
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)
