ליאת שבו, בת 44 תושבת גדרה עלתה השבוע לדרגת תת אלוף ומונתה לראש חטיבת הסגל באכ"א. לפני כן שימשה שבו כקצינת משאבי אנוש של פיקוד דרום ושל חטיבת הצנחנים. בראיון השבוע, היא מספרת על כוחן של הנשים בצה"ל, על האירוע שגרם לה לרצות קריירה צבאית ועל התמרון בין האינטנסיביות בתפקיד הצה"לי למשרה החשובה בחייה ־ אמא לשלושה ילדים.
הכול מהבית
"גדלתי בקריית שמונה, בבית של שבעה ילדים. אבי נפטר כשהייתה בת שנה, ובמרוצת השנים גם אימי", מספרת שבו. "אימי גידלה אותנו עם המון אהבה וערכים גדולים של אהבת המולדת ועזרה לזולת. ממנה למדתי להילחם ולא לוותר. אימי עשתה הכול כדי שלא יחסר לנו דבר. בבית הספר תמיד הייתי מנהיגה, אבל לא חשבתי לרגע שאהיה קצינה בקבע, ועוד אמשיך ואגיע לדרגת תת אלוף".
אז מתי הבנת שאת רוצה קריירה צבאית?
"במלחמת לבנון השנייה עברתי אירוע מכונן. כאשר ראיתי את נחיצות תפקידי כקצינה שדואגת לכך שללוחמים לא יחסר דבר - הבנתי את כוח ההשפעה על זירת הלחימה, והבנתי שאני רוצה להישאר".
קראו גם:
"מה שאבסורד", אומרת שבו, "שישנם אנשים שמתחו על אנשי הקבע שאינם במערך הלוחם, ביקורת קשה על כך שהם נהנים מתנאים משופרים, ונהנים מאוויר המזגן במשרד הנוח. בחרתי לכתוב טור נגד מבקרי אנשי הקבע, והדגשתי שבסוף באנו לשרת ולא לעבוד, זה להקדיש חיים. להחליט לקום כל בוקר מחדש, ולתת את כל כולך עבור צה"ל ועם ישראל. אנו שהיינו תקופות ארוכות בשטח במציאות ביטחונית מורכבת 24/7, באתגרים לא פשוטים בלילות ובימים, זוכים מאנשים אלו לביקורת צינית?".
האתגרים
שבו נשואה ואם לשלושה ילדים מעולם לא עשתה לעצמה הנחות. "בסוף כשאני בוחרת להישאר בצבא, זו החלטה שלי, אך יש לה השפעה על בן הזוג והילדים. הם מבינים שאני לא מלווה אותם ביום יום, והבחירה שלי גוזלת מהם את אימם. "הם מקריבים הרבה", פוסקת שבו, "בעלי הבין שהוא צריך להיות יותר נוכח בבית. ברגע שבחרתי בזה, הבנתי שלא תהיה לי זמינות רבה. כשהייתי יותר צעירה, הייתי צריכה שגם המעגל היותר רחב של המשפחה יתמוך".
ואיך לדעתך מתכונת זו של הורות השפיעה על ילדייך?
"מי שבוחר בחיי שליחות, עושה זאת באהבה ולא מתוסכל מזה. הבנתי מראש מה המחיר שאני נדרשת לשלם, וזה נספג בילדים. הילדים גדלים ואני רואה כיצד זה בונה אותם וגורם להם לרצות לתרום יותר".
את מתארת שגרת חיים מאוד אינטנסיבית ושוחקת. מאיפה שואבים כוחות להמשיך?
"יש כאלו שרצים מרתונים, יש כאלו שיוצאים לים, אני שואבת כוח מפגישה עם חברי ילדות, אנשים סביבי בצה"ל, וכן מאפייה ובישול בסופי שבוע. בשאר זמני הפנוי - אני עם בעלי והילדים.
נשים בצה"ל
במשך השנים עולה תדיר סוגיית גיוס הנשים לצה"ל. "בסופו של דבר זכות הבחירה היא של הנשים בלבד", אומרת שבו. "כשאני בחרתי בשירות משמעותי, לא בחרתי בהקלות. אני מדברת עם הרבה קצינים וקצינות, ואני אומרת לכולם, מי שבוחר תפקיד, צריך לדעת מה הנגזרות ומה זה ידרוש ממנו.
"אישה שלוקחת תפקיד של מג"ד (מפקדת גדוד), לא תרצה שיוציאו אותה לשלושה אפטרים (ימי חופש) בשבוע. היא תרצה להיות שם עם החיילים שלה. אם בעבר היו תפקידים שלא היו בהם נשים, אזי היום נפתחו תקנים רבים המאפשרים להכניס את איכויותיהן של הנשים".
מה החוויה המשמעותית ביותר שלך במהלך השירות?
"החוויה שגרמה לי לרצות לשאוף הכי גבוהה שיש - זה מלחמת לבנון השנייה. כקצינת משאבי אנוש בצנחנים, הבנתי עד כמה התרומה שלי היא חשובה לצה"ל, ועד כמה אין מלחמה שאני רוצה להיות מחוצה לה".
מה הוא האתגר הגדול ביותר שהיה לך?
כשהייתי קצינת משאבי אנוש חטיבתית, למדתי לתואר ראשון במינהל ציבורי ומשאבי אנוש, ושני במינהל עסקים. הייתי בשנה הראשונה לנישואין, ואמי נפטרה. הייתי בהריון ראשון - והכל איים לקרוס עליי. חונכתי מאמא לטובת האחרים לפני טובתי האישית. כדי להצליח בחיים לא צריך לעשות ויתורים. בעלי נתן לי גב חזק לעשות החלטות כאלו. האחים שלי נתנו לי כוח להתמודד כמו שאמא שלי התמודדה בחייה".
מסר לסיום?
"תדעו שצה"ל הוא ארגון שבסופו של דבר פועל 24/7, באהבה ללא תנאים. השפעות חיצוניות לא קיימות. הלוחמים קמים למטרה אחת - לאפשר תחושת ביטחון. שום דבר לא מעסיק אותם. צה"ל הצבא הכי מוסרי וטוב שיש בעולם, ונמשיך לעבוד קשה כדי לשמור על שגרת חייכם".
