הפסיכותרפיסטית איריס עצמון ממש לא מסתפקת בישיבה על הכורסה. את אהבתה לספורט היא הצליחה לקחת הכי רחוק שאפשר: היא הפכה לאשת ברזל והשתתפה בתחרויות עם המסלולים מהקשים בעולם.
קראו גם:
עצמון אמנם עברה את גיל 50, אבל גם מי שיתאמץ יתקשה לנחש את גילה המדויק. מבחינתה, עדיף להשאיר את זה ככה, במיוחד כשהיא מתחרה לצד גברים ונשים שצעירים ממנה בעשור ויותר.
היא תושבת רחובות, במקור מקיבוץ דליה, גרושה ואם לשלושה ילדים בוגרים. היא סיימה תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית־יישומית, למדה טיפול משפחתי עם התמחות ב־CBT ובפסיכולוגיית ספורט והפכה את כל אלה לאורח חיים.
"כמי שגדלה בקיבוץ תמיד הייתי ספורטיבית, רקדתי באופן מקצועי כמה שנים אבל תמיד אמרו לי שאני לא חזקה ולא גמישה", היא נזכרת. "כשהבנתי שספורטאית אני כנראה כבר לא אהיה תליתי את הנעליים, אבל משהו מהאהבה הגדולה הזאת תמיד נשאר".
אהבה ממבט ראשון
לאחר נישואיה עברה עצמון להתגורר בלוס אנג'לס, שם גם נולדו שניים מילדיה. בעוד שבארצות הברית צצו בשנות ה־90 מכוני כושר כפטריות אחר הגשם, ישראל נותרה מאחור. לכן כשהגיעה לביקור ורצתה לשמר את האימונים הספורטיביים שהחלה זה מכבר, מצאה את עצמה רצה.
"אני זוכרת שאנשים היו אומרים לי, למה את עושה את זה? לא בריא לרוץ", היא מספרת. "בזמנו אנשים לא רצו כמו היום, אבל אני רציתי לשמור על מסלול ספורטיבי וככה הכל התחיל. כשחזרנו לארץ המשכתי לרוץ ובאיזשהו שלב בעלי לשעבר קיבל הצעת עבודה באילת. מרגע שעברנו לגור שם, התחלתי לרוץ ולשחות בחוף הים".
יום אחד המציל ירד מהסוכה, ניגש לעצמון וסיפר לה שיש דבר שנקרא "טריאתלון".
"עד לאותו רגע לא הכרתי את התחום, אבל מיד נדלקתי", היא מספרת. "כך התחיל סיפור האהבה שלי עם הספורט האתגרי, שבו אני עוסקת מאז ועד היום".
בשנת 2004 התמודדה עצמון בטריאתלון הראשון שלה. "אמרו לי להתחיל בספרינט, אבל אני לא קמה בבוקר בשביל ספרינט ועשיתי את האולימפי", היא אומרת. "התחריתי במרתונים ובתחרויות אופניים, ובהמשך החלטתי לעבור למרחקים גדולים יותר. בשנת 2014 התמודדתי לראשונה בתחרות איש הברזל".
תחרות איש הברזל נחשבת לקשוחה במיוחד. המתמודדים מוזנקים בשש בבוקר ומסיימים את המסלול בערב, אחרי 16 שעות מפרכות הכוללות 3.8 ק"מ של שחייה בים, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ו־42 ק"מ של ריצה - מרחק של מרתון".
יש נשים נוספות שעושות את איש הברזל?
"אני לא האישה היחידה, אבל רבים טסים לבצע את התחרות בחו"ל, כי פה בארץ היא נחשבת לקשה במיוחד. גם הטיפוס קשה יותר וגם הריצה בירידה קשה לרגליים. אותי זה סיקרן. כפסיכולוגית ספורט היה לי חשוב לחוות את ההתמודדות גם מתוך למידה. חשוב לי ללמוד מה קורה לי במקומות האלו".
על מה חושבים כשרצים במסלול בלתי נגמר של 42 ק"מ?
"בהתחלה יש המון התרגשות מלווה בחששות, כמו, האם אעמוד בקצב וביעד שהצבתי לעצמי. אחר כך מתרכזים בריצה ומנסים לעבוד לפי התכנון. ככל שהזמן מתקדם זה נעשה יותר קשה ומתחילות להתגנב לראש מחשבות על הקושי, ואז אני מתחילה לדבר עם עצמי. אני אומרת לעצמי שאצליח לעשות את זה למרות הקושי, ועוד כמה שעות הכל יהיה מאחוריי ויישאר רק זיכרון. אני מנסה להסיט את המחשבות מהקושי לדברים חיוביים כדי להפיח בעצמי אנרגיה".
זוכרת רגע קשה במיוחד?
"היה כבר לילה, הוזנקתי בשש בבוקר, וכל הגוף כאב לי. הקאתי והייתי כל כך תשושה. היה נראה שהסיוט לעולם לא ייגמר, ואז נזכרתי במשפט שכתב ויקטור פרנקל: 'מי שיש לו איזה למה, יכול לשאת כל איך'. הבנתי שלא משנה כמה אני מרוקנת ומותשת, אני אצלח את הדבר הזה. חשבתי על שלושת הילדים שלי שגידלתי כמעט לבד, שתמיד שמעו ממני שחלומות צריך להגשים, שקושי הוא רק קושי ושתמיד יש יותר מדרך אחת להגיע למטרה. איך אוכל להסתכל להם בעיניים אם לא אסיים? אז המשכתי, וקילומטר לפני קו הסיום הם חיכו לי ואחזנו ידיים והם ממש משכו אותי עד הסוף. בקו הסיום כולנו בכינו".
מה מרגישים בסיום המסלול?
"ההרגשה על קו הסיום היא בלתי נתפסת. רגע אחד את בגיהינום, הכל כואב ויש הרגשה שזה לעולם לא יסתיים, ופתאום בבת אחת הרגע הזה שכל כך הרבה זמן התאמנת אליו וחלמת עליו וחיכית לו מגיע. ברגע אחד מסתיים כל הסבל ויש תחושה מופלאה. הגוף כואב אבל הנשמה פורחת".
יש אנשים שאומרים לך די, תנוחי, זה כבר לא בשבילך?
"אנשים שלא מתאמנים איתי ולא מצליחים להבין את השיגעון אומרים לי הרבה פעמים, תנוחי. בגילך את צריכה לפרוש. אלה שמתאמנים איתי צוחקים ואומרים לי, ברור שתמשיכי".
עצמון מלווה בפן הפסיכולוגי חברות אקסטרים לרבות חברת "פלטינום היפראקטיבי", ביה"ס לטיפוס גלישה וחילוץ בניהולו של אורי שחף.
עצמון מציינת: "אחד מענפי הספורט אקסטרים שתפס תאוצה בקורונה הוא הסנפלינג. החבל ופעילות הגלישה טומנת בחובה אלמנטים הקשורים לחוסן נפשי, לצעירים המבקשים לחזק את הביטחון על ידי יציאה מאזור הנוחות והתנסות בחוויה שמפגישה אותך עם הכוחות והפחדים הטמונים בכל אחד מאיתנו, הורים המעוניינים לחזק את הקשר האישי עם ילדיהם ואפילו מנהלים שביום יום הם פריק קונטרול, דרך פעילות אקסטרים של סנפלינג הם לומדים גם לדעת לשחרר".
ספורטאים במשבר
לאחר גירושיה מצאה עצמה עצמון במושב סמוך לרחובות, עם שלושה ילדים שאותם היא צריכה לגדל ולפרנס בכוחות עצמה, וכל זאת כשהיא מחזיקה בליבה שני חלומות: לפתוח עסק עצמאי ולהיות אשת ברזל.
"הכל התרחש בתוך חוסר ודאות", היא מודה. "זה לא שהיה לי גב כלכלי או מישהו שתמך ועזר, הייתי לבד במושב, לא הכרתי נפש חיה אבל איש הברזל הוא כמו סיפור חיי – לקחת מטרות ולחתור אליהן. אני לא יודעת אם אצליח, אבל לפחות אנסה".
אחרי שלוש שנים היא פתחה את העסק שלה והחלה ללוות קבוצות נוער, מועדוני ספורט ומאמנים פרטיים. בקליניקה שפתחה בביתה היא מלווה באופן פרטני ספורטאים מגיל עשר ועד גיל 70, ובנוסף, מרצה לפסיכולוגיה בווינגייט.
ספורטאים זקוקים למאמן ולתזונאי, הצד הפסיכולוגי פחות מדובר.
"הפן הפסיכולוגי הוא משמעותי. לכולם ברור שכדי להצליח כספורטאי צריך מאמן כושר ותזונאית, אף אחד לא מטיל בזה ספק, אבל גם בארץ לאט־לאט מתחילים להבין שההיבט הפסיכולוגי הוא מאוד משמעותי".
ספורטאים שחווים משברים פוגשים אותה כדי לעלות שוב על דרך המלך. "יש ספורטאים צעירים שאומרים להם שהם תקווה אולימפית, הכל הולך להם נורא בקלות, ואז הם מגיעים לגיל ההתבגרות וחווים שינויים פיזיים בהתפתחות. ואז, כשכבר לא הולך להם כל כך בקלות, הם חווים משבר", היא מספרת. "כשקיים שבר כזה עלולה להתפתח חרדה. הורים רבים מגיעים אלי עם הילד, ואני עושה בירור - מה נכון לו ומה הוא רוצה. צריך למצוא את האיזון בין הצרכים האחרים שיש בגיל ההתבגרות ובין הספורט, שהוא נורא תובעני. ילדים שמתאמנים שש או שבע פעמים בשבוע, המון שעות ביום, משלמים לעתים מחיר בחיי החברה והלימודים. אני תמיד אומרת למאמנים ולמדריכים: לא משנה כמה תהיה מוכשר פיזית, אם לא יהיו לך את היכולות המנטאליות, בסופו של דבר זה המון עבודה שחורה והמון עבודה קשה. זה להתמודד יום־יום עם משמעת עצמית ועם כישלונות ולחצים".
עצמון מכירה מקרוב את הדילמות של הנשים הספורטאיות: "בהתחלה הן טום בוי, ואז מתפתחות והופכות נשיות. כשהגוף הוא הכלי שלך ופתאום הוא משתנה, יכול להיווצר משבר. אני מלווה כדורגלניות, שחקניות רוגבי וכדורסלניות, וכשמגיע גיל ההתבגרות, לחלקן חשוב קודם כל להיראות נשיות. מרבית ההורים תומכים בעיסוק הספורטיבי של הבנות כשהן ילדות ונערות צעירות, אבל מה קורה כשהיא מתבגרת וממשיכה לעסוק בכדורגל ובכדורסל? לנוכח הסטיגמות שיש היום, לא כל ההורים בעד".
יש בני נוער שמגיעים אלייך ואז מבינים שהם לא רוצים להמשיך לעסוק בספורט?
"ברור, ואני תמיד אומרת, אוקיי, בואו ננשום לתוך זה, אתם לא צריכים להחליט. כי בדרך כלל גם יש לחץ – תחליט, או שאתה עושה את זה או שלא. אני קודם כל מרגיעה את המערכת. הלחץ הוא חלק מהבעיה, נורא קשה לחוש הנאה כשאתה כל הזמן בלחץ, ושוכח את האהבה לספורט. זה לא אפס או מאה, זה לא או שאתה אולימפי או שתפסיק. לפעמים יש תקופות שצריך לאזן. גם מבוגרים לא יודעים תמיד להחליט החלטות כאלו, אז בטח שלא ילדים ובני נוער".
עוד חדשות רחובות
פורסם לראשונה: 07:37, 16.07.21
