בשכונה מרוחקת בפינה של העיר הרחובות נמצא שיכון ויצמן, איזור קטן ומבודד שבו התגוררו עובדי מכון ויצמן. השיכון כבר לא מאוכלס, והשבוע הטרקטורים עלו על השטח, עת יקימו שם שכונה חדשה. ותיקי השיכון שהתגוררו שם לפני חמישים שנה, אמיר ירון ונאור ירושלמי, נזכרים בנוסטלגיה במקום.
חצר משותפת ופרדסים
נאור ירושלמי, בן 61, נולד בשכונה ועזב כשהיה סטודנט-עתודאי. הוא מתגורר כבר 25 שנה בנס ציונה, ואף שימש סגן ראש עיריית נס ציונה, והוא נשוי ואב לשלושה ילדים: "מכון ויצמן יזם דיור לסגל הטכני והמינהלי (דרג ביניים או זוטר), שזה היה בעצם סוג של מהלך חברתי-רווחתי, כלומר בנו שכונה ליד מקום העבודה. למעשה, התפתחה קהילה מעניינת, כי כל ההורים עבדו באותו מקום והילדים למדו באותו בית הספר. מה שהיום נקרא רחובות המדע בעיר רחובות, היו בעבר פרדסים אינסופיים שהגיעו עד רמלה. אנחנו היינו שישה בניינים קטנים בשכונה, ואני גרתי עם משפחתי בבניין האחרון, ממש על הקצה. בתור ילדים, כינינו את המקום 'שיכון הטכנאים', אבל השם הפורמאלי היה 'שיכון עובדי מכון ויצמן'".
"בהמשך, אפילו עיריית רחובות נתנה שם לרחוב הקטן שעובר במרכז בין הבתים: רחוב קיפניס. ההורים שלי הגיעו מברזיל, ואבא התחיל לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה במחלקת הפיזיקה של מכון ויצמן, ואז עשה דוקטורט במכון עצמו. אחרי זה הלך לנהל את החממה הטכנולוגית בפארק המדע. אמא שלי הייתה ספרנית בבית הספר סמילינסקי – שם אני למדתי, ולמעשה כל ילדי השכונה למדו בבית הספר הזה. זו הייתה שכונה נהדרת ובמובן הטוב של המילה - חצר משותפת לכל ששת בניינים. כל הילדים ומכל הגילאים היו מתכנסים אחר הצהריים ובערב, ושם היו גם ישיבות שכונה של ההורים.
"הוריי, בני ה-89 כיום, זוכרים גם הם דברים טובים מהמקום. "גדלתי שם עם אחי הגדול, אבל הוא נפל ב-1977 באסון הנ"ד בבקעת הירדן. היו לא מעט מבני השכבה שלי שנשארו קצת אחרי שמשפחתי ואני עזבנו את המקום, אבל זו קהילה מאוד מיוחדת, ואזכור את המקום והאנשים תמיד לטובה.
החלב הגיע עם חמור ועגלה
אמיר ירון, בן 66, חבר ילדות (וגם הבייביסיטר) של נאור ירושלמי, שימש כסגן ראש העירייה ומשנה לראש עיריית רחובות, והוא מתגורר כיום בשכונת מקוב, נשוי + ילדים + נכדים: "גרתי בשכונה הזו, כי אבא שלי היה פרופסור לביו-פיזיקה במכון ויצמן, וזה היה מאוד נוח בגלל השפה המשותפת בין המשפחות, כי הרי כולם עובדי המכון. זו הייתה שכונה שחולות הקיפו אותה – ורחובות המדע ונצר סרני בכלל לא היו קיימים. כשהיינו הולכים לבית הספר היסודי סמילנסקי הלכנו חצי מדבר – גבעות שוקעות, חול היה נכנס לסנדלים. מיקום השכונה היה מאוד סמוך למכון, אבל רחוק מאוד ממרכז העיר. אני זוכר כיצד מכרו חלב בשכונה, כאשר הגיע חמור עם עגלה סגורה ומקוררת, וכל דיכפין היה מתרגש לרכוש את החלב.
"בתור ילדים, השכונה כולה הייתה מוקפת במדבר, אבל במרחק הליכה היו גם סברסים, ואנחנו היינו אלופי העולם בלקטוף אותם עם כפפות, אם כי לרוב נשארים עם הקוצים. במרכז הרחבה ביננו היו כמה עצים ירוקים מהם היינו גולשים למטה – ואלו למעשה היו חוויות הילדות שלנו.
קראו גם:
"במרחק נסיעה קצר נמצאה ישיבת הדרום, ואני זוכר שלקראת ערב היינו שומעים שירה אדירה שבקעה משם, וזה היה אולי הפן התרבותי היפה, שמאוד נהנינו ממוזיקה זו. אמי, זיכרה לברכה, דאגה מאוד לשייך אותנו גם לבתי הספר הכלל-רחובותיים, וזה חלק מהחינוך שאנחנו קיבלנו - גם אם השכונה קצת מרוחקת, להיות חלק אינטגרלי מרחובות. כלומר לא להיות חלק ממגדלי השן האקדמיים של מכון ויצמן, כי אם החינוך שלנו חייב להיות פתוח ופלורליסטי, וכנראה מתוך זה צמחתי להיות חבר מועצת העירייה במשך חמש קדנציות. הספקתי כבר להיות סגן יושב ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, עורך דין, והיום ליהנות מהמשפחה. גדלתי במשפחה שכולה אקדמיה, ניגנתי בפסנתר, אח שלי בכינור ותחת שרביטו של אבא שלי שהיה המנצח. אני בהחלט מכנה את התקופה הזו ילדות מפוארת.
