לפני 13 שנים חזרה חני לרמן לרחובות, עיר הולדתה, אחרי שנים מחוצה לה, שבהן לא שמרה על קשר עם אף אחת מחברות ילדותה. היא התקשתה לבסס קשרי חברות חדשים, ומהמצוקה שלה נולדו קבוצות של היכרויות שהתרחבו לכל הארץ, וגם ספר חדש בנושא ‑ "איפה החברות שלנו".
קראו גם:
לרמן (49), נשואה זה 21 שנים ואם לשתי בנות (13 ו־17), חזרה לעיר אחרי 15 שנים בהן לא גרה בה. מאז היא חיה ברחובות מזה 13 שנה. "לא נשארתי בקשר עם אף אחת מחברות הילדות", היא מספרת. "הן התחתנו הרבה לפניי וילדו ילדים לפניי, וכשהן היו בחיתולים אני הייתי בדייטים והחברות התמסמסה. אני אדם חברותי ויש לי נישואים מצוינים, אבל אין דבר שמחליף חברה טובה", היא מתארת את הצורך בחברות. "רציתי חברות קרובות ליד הבית וכך התחיל החיפוש".
היא לא היתה בטוחה אם כדאי להתקשר לחברות הילדות ולשאול לשלומן. "בדיעבד זו היתה טעות, כי הן אמרו שאם הייתי יוצרת קשר הן היו שמחות. אז התחיל חיפוש לחברות חדשות בעיר החדשה־ישנה".
לדבריה, היא גילתה שזה לא כל כך פשוט. אימהות ממסגרות הלימודים היו כבר מגובשות כקבוצה ובעבודתה כמנהלת ארצית של תוכניות השמה לאנשים עם מוגבלויות היא מבקרת בכל יום במקום אחר בארץ. היא ניסתה חוגים שונים, קבוצות ספורט וריקוד במשך שנתיים, אך ללא תוצאות. "התחלתי לאכול סרט שמשהו אצלי התקלקל ולא בסדר, וזה משהו שמאוד השפיע על הביטחון העצמי שלי", היא מספרת, ואז החליטה להקים קבוצה.
"עשיתי רשימה של 12 נשים שאני מכירה בצורה שטחית, אחת מהגן של הילדה הקטנה, אחת ממעגל עסקי, אחת מהשדרה בטיול עם הכלבה. אמרתי להן שאני מקימה קבוצה חברתית, ושאלתי אם הן רוצות לבוא, וכל ה־12 באו", היא מספרת.
הקבוצה החלה ב־12 נשים, הצטמצמה והפכה לקבוצה קבועה של שמונה נשים שנפגשו במשך שנתיים, מתוכן שלוש שמלוות אותה עד היום והפכו לחברות. אחרי השנתיים התעייפה ושיחררה את הקבוצה לשלום, ועברו עוד שבע שנים עד שהתפנה לה שוב הזמן, ואז נזכרה בקבוצה והחליטה להקים קבוצות חברתיות נוספות, "בלי שום תירוץ מאחוריהן – לא משחקי כדורשת ולא חוגים או ריקוד. זה כמו פנויים־פנויות לנשים שרוצות להגדיל מעגלים חברתיים", היא מסבירה.
עוד לפני הקורונה יצאה בפוסט חושפני שמדבר על הקושי למצוא חברויות בגיל מאוחר. "התנאים של ילדה ובצבא וברווקות לייצר חברויות חדשות הם לא אותם תנאים של אישה בת 49 עם שני ילדים ומשרה מלאה ואבא דמנטי", כתבה לרמן על הקושי בו נתקלות נשים רבות מכפי שנדמה. "קיבלתי מאות תגובות הזדהות ואהדה, והחלטתי לקחת את הפורמט של הקבוצות ולהרים את זה למיזם חברתי־עסקי, ופתחתי מעגלי נשים שנקראים 'חוג חברות'. לפני הקורונה השתתפו בהם 600 נשים בגילאי 65-45".
"מדובר בקבוצות בלי שום תירוץ מאחוריהן – לא משחקי כדורשת ולא ריקוד. זה כמו פנויים־פנויות למי שרוצה להגדיל מעגלים חברתיים"
בקורונה המיזם הפסיק, כמו מיזמים רבים אחרים, ולרמן לקחה לעצמה את הזמן כדי לכתוב ספר שנקרא "איפה החברות שלנו".
היא ראיינה בו נשים רבות, 25 מהן נכנסו לספר, הצעירה בהן בת 23 והמבוגרת בת 84, שאף צוטטה בספר: "כל עוד יהיה לי דופק אני אעשה חברות חדשות".
לאחרונה, כשנדמה היה שהקורונה מאחורינו, הקבוצות חזרו לפעול.
"נשים יצאו מכל תבנית וארון אפשרי, רק מזה לא - מי שקשה לה לייצר קשרים חברתיים, כאילו משהו לא בסדר איתה. שבי בשקט ואל תספרי, וזה יגיע מאיזשהו מקום, אבל לא נכון, יש מה לעשות אם מחליטים שרוצים, וזה גם מספיק חשוב".
עוד חדשות רחובות
