רחלי גל משדרות, לא דמיינה שכך תתקדם הלידה שלה. בשליש האחרון להריונה היא הספיקה לעבור משדרות לאילת, לתל אביב ובסוף הגיעה ללדת ברחובות, במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית.
יחד עם בעלה, שי, קמו השניים ב-7 באוקטובר לקולות אזעקות ופיצוצים: "היינו בממ"ד מספר שעות ואז קיבלנו מחברה סרטון שיש מחבלים מאחורי הבניין", מספרת רחלי, שהייתה אז בחודש השישי להריונה.
"הידיעות, הסרטונים והשמועות התחילו להגיע - ועדיין לא הבנו אם זה אמיתי או לא", היא אומרת.
הם התעשו ויצאו מיד מהעיר: "בערב הבנו שצריך לברוח, אבל איך יוצאים מהבית עם כל האזעקות? חיפשנו חלון הזדמנויות ויצאנו".
רחלי מעידה שבזמן אמת, לא הבינה את גודל האירוע: "הייתי בהריון. בדיעבד, אם הייתי מבינה מה באמת קורה ברחובות מחוץ לבית - היינו ננעלים בממ"ד". בשעות אחר הצהריים של אותה שבת שחורה הם עשו דרכם לתל אביב יחד עם בתם בת השנה וחצי, יהלי. "הסתרנו אותה בין הרגליים שלי והתכופפתי כל הדרך, גוננתי על הבטן והורדתי את הראש. לא רציתי לראות כלום בחוץ".
המשפחה הגיעה לבית מלון בתל אביב, אך גם שם לא מצאו שקט כיוון שנאלצו להתפנות כעבור מספר ימים: "כל הזמן חוסר ודאות", מספר שי. "עברנו לדירה אחרת של חבר בתל אביב, משם לרחובות, לבאר שבע ולבסוף - יחד עם כל המפונים משדרות, לאילת. כמו נוודים, עם אישה בהיריון ותינוקת".
רחלי הייתה בטוחה שעד שתצטרך ללדת הם כבר יוכלו לחזור הביתה: "נכנסתי לתשיעי והתחלתי להרגיש לא טוב. התעלפתי בחדר במלון ופוניתי לבית חולים, אבל רציתי ללדת בקפלן ברחובות. לא הייתי שקטה. התחלתי לבכות ואמרתי לשי שאני רוצה לקפלן. הייתי בלי תיק לידה, בלי מסמכים, בלי כלום. עצרנו מתחת למלון, שי עלה להביא כמה דברים וככה יצאנו".
עם הגעתם לקפלן אושפזה רחלי במחלקת היריון בסיכון בשל חשש לרעלת: "הרגשתי תלושה וחסרת אונים, דאגתי לבת הגדולה שלי שהייתה אצל סבתא בלי המשחקים שלה. נכנסתי לחדר לידה והייתי שם 18 שעות. התחלפו ארבע משמרות. כל המיילדות היו מדהימות, אבל כשילנה נכנסה - ראיתי אותה וכאילו ראיתי מלאך. היא יילדה אותי גם בלידת הבכורה, ואיך שראיתי אותה הבנתי שעכשיו אני הולכת ללדת".
ההוראה היחידה של ילנה לרחלי ושי הייתה - מנוחה. "היא כיבתה לנו את האור ואמרה לי לא לעשות כלום, רק לנוח. ישנתי שלוש שעות וזה היה מדהים. התעוררתי והתחלתי להרגיש לחץ רציני למטה. קראנו לה מהר, שאלתי מה לעשות וילנה אמרה - כלום. כמה דקות אחרי היא אמרה לי 'מזל טוב' והניחה אותה עליי, בלי לחיצות אפילו. הייתי בשוק. הגוף רק היה צריך מנוחה, וזה מה שילנה המדהימה ידעה לראות".
קראו גם:
רחלי אסירת תודה לכל אנשי הצוות שפגשו בדרך: "כולם הרגיעו אותי, היו רגישים ונעימים. מירב ובלה ממועדון היולדות עזרו, דאגו ופינקו. הצוות נתן לנו את ההרגשה שאנחנו בידיים הכי טובות שיש".
