החלטה גורלית
בגיל 32, החליטה מילר לא לחכות יותר לנסיך על הסוס הלבן כדי להביא ילדים והניסיון הראשון שלה נגמר בטראומה: היא נשאה הריון של שלישייה, ומהם הוצע לה לדלל עובר אחד – דבר שהוביל לאיבוד ההריון כולו. "אמרתי לעצמי שאין דבר שיותר חשוב לי ממשפחה", היא מספרת על ההחלטה להתחיל שנה לאחר מכן בטיפולים נוספים כדי להיכנס שוב להריון, וכך קרה שבטיפול הראשון היא נכנסה להריון.
"צוואר הרחם לא היה מספיק חזק כדי להחזיק הריון עד הסוף ובשבוע 23+6 החל דימום שלא היה רגיל", היא מספרת על תחילתה של הדרמה שתהפוך את חייה בחודשים הקרובים.
"התלבטתי אם ללכת לבית החולים, הלכתי כל כך הרבה פעמים ואמרו לי לחזור הביתה, אבל אמא שלי המדהימה אמרה לי שלא אצליח לישון אם לא אלך, אז הגענו למיון והרופא מיד אמר שאני עם מחיקה מלאה ופתיחה של שלוש", בעצם החל תהליך של לידה.
עובר, כך בהגדרה הרפואית, נחשב בר חיות משבוע 24, כך שלאנה נותרו בדיוק 24 שעות להחליט מה לעשות – האם להפיל את העובר או לקחת זריקה כדי להבשיל את ריאותיו. "ישבתי עם אמא שלי ובכינו, פחדתי שהוא יסבול אם אביא אותו לעולם בשבוע כל כך מוקדם". לבסוף היא החליטה לקחת את הזריקה להבשלת הריאות. נתנו לי סיכוי של פחות מ־50 אחוז שהוא ישרוד. הורידו אותי לחדר הלידה והייתי יותר משבוע עם רגליים באוויר, החזקתי עשרה ימים עד שהתחילה לידה פעילה ועמיחי יצא בלידת חירום קיסרית".
בנה נולד במשקל 800 גרם. "הוא היה כמו חייזר, ועדיין יחסית גדול לגיל שלו וזה מה שעזר לו לשרוד", היא מספרת. מהרגע שנולד הוא מוגדר כנס רפואי, תינוקות אחרים בגילו לאחר לידה כזו מונשמים באמצעות טובוס, צינור שחודר לגרון, אך עמיחי לא היה מוכן לקבל את ההנשמה הזו ושלף את הטובוס בעצמו לאחר 24 שעות מהלידה, לאחר מכן היה מונשם במשך כמה חודשים רק באמצעות צינורית אף. הפגייה הפכה לבית השני שלה, שם שהתה ארבעה חודשים. היום בנה בן ארבע וחצי. "ילד מקסים שכולו אהבה ושמחה", היא מספרת.
אנה נמצאת בחופשת לידה עם בתה אווה, שהיא גם נס רפואי. ההריון עם אווה, בתה השנייה, היה מחושב במיוחד. ד"ר יפעת גדות ליוותה את התהליך, ונבנתה תוכנית טיפולית מותאמת שכללה תפר צווארי כדי להצליח להחזיק את ההיריון. אווה נולדה בשבוע 35. "היא יצאה בוכה, קיבלתי חוויה מתקנת".
היום, במבט לאחור, היא מספרת שבפגייה לא טיפלו רק בעמיחי, אלא גם בה. "את בתקופת הישרדות, אין לך מנגנונים כדי לעזור לעצמך, תודה לאל שרוב האנשים לא יודעים על מה אני מדברת".
מוות קליני בלידה
אורי נולד במשקל 1.450 קילו ללא דופק ונשימה בעקבות היפרדות שלייה. היום הוא בן תשעה חודשים. כשאמו, מנור בן חמו מרחובות הוגדרה בהריון בסיכון בפעם השלישית אחרי שני ילדים בוגרים שנולדו ללא בעיות, היא הייתה בטוחה שגם ההריון הזה יסתיים ללא בעיות מיוחדות.
"הייתי בשבוע 23+5, ישבתי בבית והרגשתי צירים סדורים, במיון הבחינו שצוואר הרחם התקצר. "כשניסו לעצור את ההתקצרות גם חשבו בינתיים מה בדיוק עושים עם העובר, אין התחייבות שאפילו ינסו להחיות אותו מתחת לשבוע 24. הצליחו לעצור את ההתקדמות ועליתי למחלקה להריון בסיכון ושם הייתי תקופה, הצירים היו ללא הפסקה, אבל לא התפתחה לידה ובסוף שחררו אותי הביתה, אחרי פחות מ־24 שעות הגעתי למרפאה שוב עם כאבים, הרופא מיד שלח אותי למיון ואז הבינו שיש לי פתיחה ונתקפתי חרדה, מה קשור?"
כשהיא בשבוע 28+5 הכניסו אותה לחדר לידה ועשו הכל כדי לעכב את הלידה המוקדמת. למחרת החלה לחוש כאבים קשים, בבדיקה עלה כי חלה החמרה וכל שק מי השפיר היה בנרתיק. היא הועברה לניתוח חירום קיסרי שבו נולד אורי ללא דופק ונשימה, למעשה במוות קליני לאחר היפרדות שילייה, אחד מהמצבים המסוכנים ביותר שיכולים להתרחש בהריון.
הרופאים החלו בהחייאה ובחימום גופו הקטן ששקל רק קילו ו־450 גרם, ועד כמה שההורים הטריים רצו לשמוע חדשות טובות, הצוות שעמל קשות על ההחייאה אמר להם לחכות. ניתנו לו מנות דם, הוא הונשם וסבל מסיבוכים, אבל לאחר כמה ימים של חוסר ודאות הלוחם הקטן נפרד מצינורות ההנשמה, החל לינוק וטרף את הקלפים. "היום הוא בן תשעה חודשים, הכל היה איתו פלא".
תינוק ללא דם
שלוש שנים חיכו חננאל ומיכל שורק להריון המיוחל, וכשזה הגיע הדברים נראו על מי מנוחות. ההריון היה תקין ומיכל הגיעה ללא כל בעיה לשבוע 39, אז לפתע הבחינה בכך שאין תנועות. "בבדיקה ראו שיש דופק אבל הוא היה יותר מדי רגוע ושקט, ניסו זירוז ואפידורל אבל אז הדופק ממש צנח והובהלתי לניתוח קיסרי חירום", מספרת מיכל על הרגעים המבהילים של הלידה הפתאומית.
התוכניות שלה היו לגמרי אחרות, היא הזמינה דולה והייתה לה תוכנית לידה, אך בסוף כל מה שעניין אותה הוא שיצאו מהלידה שלמים ובריאים, לא משנה באיזו דרך.
לידת החירום הקיסרית החלה, ולמיכל היו החששות. "פחדתי עליו ועליי, לא הראו לי אותו אבל הוא היה לבן, והיה לו המוגלובין 4", היא מספרת. ההריון היה תקין כאמור, ועד היום הצוות הרפואי לא יודע לשים את האצבע על הסיבה שבגינה הוא איבד את הדם מגופו, ככל הנראה דרך השלייה ולתוך גופה של מיכל.
"הכמות הייתה קטנה, אבל בשבילו זה היה משמעותי", היא מספרת. מיד אחרי הלידה החלו לתת לו חמצן ומנות דם בשל מצבו הקריטי. המצב הרפואי יוצא הדופן הוביל לדאגה שמא יאבד שוב דם, לכן הוא נשאר עוד עשרה ימים באשפוז, ואז עוד במשך ארבעה חודשים של מעקב המטולוגי, ולמרבה המזל למרות ההתחלה המדאיגה של חייו הוא ילד בריא כיום.
לבנם קראו אלישע־שלמה וכיום מלאו לו שבעה חודשים. "החוויה לא הייתה פשוטה, את חוזרת הביתה בלי תינוק, הוא בפגייה וראית אותו רק אחרי יומיים או שלושה, יש פחד מתמיד של מה יהיה, קשה להגיע גם אחרי ניתוח עד הפגייה, אבל הצוות גם בפגייה וגם במחלקה היו רגישים מאוד, הם היו כל כך מסורים וטובים אלינו".
ד"ר כלנית שפורן: "הצלת תינוקות- נר לרגליי"
מנהלת טיפול נמרץ בילוד פגייה ומחלקת תינוקות בקפלן, ד"ר כלנית שפורן, מספרת שכשהיא עומדת מול פג מאוד חולה ונלחמת על חייו, מה שעובר לה בראש זה שאם היא תיכשל - לא רק הוא ימות, אלא ימות איתו עתיד שלם שלא הצליח לבוא לידי ביטוי.
"אני תמיד מדמיינת את חיי התינוקות האלה", אומרת ד"ר שפורן. "אם אנחנו מצילים את חייהם, הם יזכו לאין סוף תמונות, חוויות ואושר עם המשפחה, הם יזכו לחיים שלמים של זוגיות, לימודים, מקצוע, הגשמה עצמית, ואני חושבת שאולי מי מהם נולד לעשות איזו שהיא השפעה או להותיר חותם על העולם, אנחנו לא נלחמים רק על ההווה, אנחנו נלחמים גם העתיד, אנחנו נלחמים על הזכות של התינוק והחובה שלנו לזכות בפוטנציאל וזה נר לרגליי".
