מכבי תל אביב הניפה את גביע אירופה הראשון שלה ב־1977, הפועל ירושלים זכתה ביול"ב ב־2004 והחל מיום ראשון האחרון יהיה חקוק גם שמה של עירוני נס ציונה בספרי ההיסטוריה של הכדורסל הישראלי. כן, הקבוצה שרק לפני שמונה שנים העפילה לליגת העל, היא החל מהשבוע אלופת אירופה. אתם שומעים נכון: א-ל-ו-פ-ת א-י-ר-ו-פ-ה.
הכתומים גברו 74:82 על סטאל אוסטרוב מפולין בהיכל מנורה מבטחים וזכו בגביע היורופקאפ לראשונה בתולדותיהם. אנחנו ליווינו אותם כל הדרך להישג ההיסטורי וההיסטרי.
20 באפריל, 17:00: טל דן מתרגש
רגע לפני מסיבת העיתונאים החגיגית לפיינל פור, פתאום הכל משתבש. טל דן נפצע בידו, נחבש, ובקבוצה לא יודעים אם הקפטן יהיה כשיר למשחק מול פארמה פרם הרוסית בחצי הגמר. "אני לא רוצה לפספס משחק כזה", מבטיח דן (ובסוף גם מקיים) הנרגש. "יום חג לנס ציונה, לעיר שלנו, חוויה גדולה וכיף גדול. זה עולם אחד וחוויה בלתי רגילה לארח את הפיינל פור בתל אביב, זה ייתן לנו ביטחון והרגשה ביתית".
המנכ"ל מאיר טפירו, אחד שראה כבר הכל בכדורסל הישראלי, נכנס לתפקיד המבוגר האחראי והודה: "כשאתה רוצה לבנות מסורת אתה רוצה להיות הקבוצה הכי טובה שאתה יכול להיות. יש הרבה קבוצות בכדורסל הישראלי שהתחילו עם פחות קהל מנס ציונה, פחות מנויים, יש לנו מחלקת נוער גדולה מאוד וקהילה גדולה מאחורינו. נכנסנו למפעל הזה כדי ליצור מסורת. הכל היה בשכל ועם התקציבים, זו לא הרפתקה שתפגע בנו בשנים הבאות. אנחנו לא רוצים להיות קבוצה חמודה וקטנה".
23 באפריל, 16:58: גבירותיי ורבותיי, מהפך
ואכן, נס ציונה במפעל הזה לא היתה לרגע קבוצה נחמדה. תשאלו את טל דן. את השלב המוקדם סיימה עם הפסד בודד ובחצי הגמר נראתה נהדר גם מול הפייבוריטית לזכות בתואר, פארמה פרם הרוסית. דן אפילו פתח את הראש ועיקם את האצבע, אבל המשיך לשחק עם תחבושת על הראש, א־לה אריק שרון המנוח.
רק שיתרון 65:68 בסיום הרבע השלישי התחלף לפיגור 80:78, פחות מדקה על השעון. נס ציונה לא ויתרה ושלשה של וויין סלדן, תשע שניות לבאזר, קבעה: 80:81 לחבורה של בראד גרינברג. בזמן שנותר, הרוסים החטיאו פעמיים. נס ציונה בגמר. "בשלשה של סלדן הלב שלי ירד למקומות שהוא לא היה בהם", צחק היו"ר יניב מזרחי בסיום, כשהוא לא יודע אם לצחוק או לבכות (מאושר). בסוף הוא גם בכה.
"כשזה נגמר, היתה תחושה מדהימה. התרגשתי מאוד". סלן עצמו הקדיש את הניצחון לטרנס קלארק בן ה־19. שחקן מכללת קנטאקי וחבר קרוב שלו, שהלך לעולמו בתאונה דרכים קטלנית בארה"ב בבוקר המשחק. "חשבתי עליו עד תחילת המשחק, ידעתי שאני צריך לתת הכל בשבילו כי החיים קצרים ואנחנו לא יודעים מה יקרה מחר", סיכם.
24 באפריל, 11:00: ההתרגשות בשיאה
האימון המסכם, רגע לפני הגמר הגדול, היה בעיקר אמוציונלי. "אני מתרגש כמו חתן", הודה היו"ר מזרחי. והוא התכוון לכך במלוא מובן המילה. מזרחי, בחליפה שחורה, התרוצץ במסדרונות ההיכל, וניסה לסדר את כל הפרטים האחרונים. מדי פעם שחרר אנחת רווחה, רק תיבת הצ'קים היתה חסרה.
המאמן בראד גרינברג, שרק בקיץ האחרון שימש כעוזרו של ניק נרס בנבחרת קנדה במונדובאסקט, נהנה להיות בלבנט: "אני מקווה שאנחנו מהווים השראה. מה שאני מאוד מעריך בנס ציונה זה את האווירה המשפחתית ביציעים, הקהל תמיד מלא בילדים וזאת אווירה בריאה. אני חושב שזה נהדר לילדים לראות שחקנים כמו ליאור קררה, טל דן, רביב לימונד ונמרוד לוי. אני מקווה שהם רואים אותם ואומרים לעצמם אחרי זה 'גם אנחנו רוצים לקחת כדור ולזרוק לסל'".
25 באפריל, 21:55: תפסיקו להיות פולנים
לעיני 4,000 אוהדים ביציעים (ועיר שלמה בבית מול מסכי הטלוויזיה), נס ציונה שלטה לאורך כל המחצית הראשונה. היתרון צמח אפילו לדו־ספרתי וריח השמפניות היה באוויר. רק שאז, משום מקום, סטאל הפולנית ביצעה את הקאמבק. תוך חמש דקות היא רצה 4:20. עבירה טכנית של גרינברג לא הוסיפה לקבוצה הישראלית, שהגיעה לעשר הדקות האחרונות בפיגור 65:59.
החברים אורן וליאור ביציע כבר חשבו על הגרוע מכל. "עזבו אתכם, הכי כיף לנצח במאני טיים", ביקשה מעיין, שישבה לידם, להישאר חיוביים. אמרה וצדקה. מסתבר שבמקרה של נס ציונה מודל 2021, אסור לרגע להיות פסימיים.
25 באפריל, 22:48: סוף טוב, הכל טוב
האופטימיות עזרה. לוי וסלדן תפסו פיקוד ורבע אחרון ענק של 9:23 הכניס את נס ציונה לספרי ההיסטוריה. כמה שניות לפני השריקה, כשהניצחון כבר הובטח, דן הרשה לעצמו להתפרק. על הספסל, בטרנינג ועם תחבושת על היד, הקפטן הנס ציוני, שנמצא בקבוצה כבר מעל לעשור והיה איתה עוד בליגה השנייה, פשוט בכה בלי הפסקה וזכה לחיבוקים מכל אחד משחקני הספסל.
כעבור כמה דקות הוא כבר עלה על הפודיום שהוכן בהיכל וקיבל את גביע אירופה. "אני שמח שאני כאן, ולכל הילדים כאן בחוץ - תדעו שאם יש לכם חלום, פשוט צריך לדבוק במטרה גם אם יש ירידות בדרך", אמר כשלחלוחית עדיין מתחת לעינו. גרינברג כמובן הודה לפני כולם לדן: "הוא גדל בעיר, שיחק במועדון כל החיים שלו כמעט. זה מדבק כמה שיש לו השפעה על הקבוצה".
המאמן, שסוף כל סוף גם הרשה לעצמו לחייך, הניף גם הוא את הסרוויס הכסוף ואמר: "השחקנים האלה הרימו את המדינה כולה על הרגליים והם עשו היסטוריה, יש להם הרבה על מה להיות גאים, אני גאה בהם. היה לי מזל שהייתי בהרבה קבוצות ובכובעים שונים לאורך 40 שנה או יותר, יש לי הרבה זיכרונות, זה ייכנס למאגר הזיכרונות כזיכרון משמעותי".
26 באפריל, 1:30: אפטר פארטי
השיירות לרחוב ויצמן כבר התחילו להגיע. בכל זאת, מדובר בתואר היחיד של עירוני נס ציונה - והוא עוד תואר אירופי. העיר שרגילה לישון בשעות הללו, פתאום התעוררה לחיים. אפילו הפיצוציות עשו קופה כאילו מדובר ביום העצמאות.
ראש העיר, שמואל בוקסר, מתמוגג: "זו היסטוריה, ניצחון ענק לעירוני ולעיר נס ציונה. אני גאה בקבוצה שנתנה את הלב ובעיר שלמה שעמדה מאחוריה. נס ציונה, עיר קטנה, עשתה היסטוריה ברמה הלאומית והוכיחה שכאשר משחקים עם הנשמה, אין מכשול שיכול לעמוד בדרך". אולי חוץ מהמחסומים של המשטרה.
גם השחקנים יצאו לאפטר פארטי משלהם - ברחבת העירייה, שם המתינו להם 400 אוהדים. "אנחנו הקבוצה השלישית שלוקחת גביע אירופי בארץ", אמר מזרחי לקהל שהגיע. "רואים אימפריה בהתהוות. אני רק מקווה שכמו שראש העיר פתח לנו את רחבת העירייה לחגיגות, הוא יפתח לנו גם אולם חדש, כי ברגע שהוא יעשה את זה אנחנו נוכל לעלות עוד דרגה ולהיות קבוצה חזקה בליגה לעוד הרבה שנים".
בהמשך, חלק משחקני הקבוצה המשיכו לארוחה לילית במסעדה בעיר וחלק אחר למסיבה בתל אביב. טפירו, שזכה בתואר ראשון מאז תלה את הנעליים, סיכם: "יש לנו ראש עיר שידחוף את העגלה הזאת. יש לנו קפטן שגדל בעיר הזאת, זה יסחוף אותנו לשנים. גרמתם לי להתרגש בפעם הראשונה מאז שפרשתי".
"מאוהב בקבוצה הזאת" \\ טל דן
זה היה שבוע מטורף. לא רק לי, אלא לכל הקבוצה, האוהדים והעיר. עדיין קשה לעכל: עירוני נס ציונה, אלופת אירופה. את האמת, אני עם כל כך הרבה משככי כאבים וזריקות הרדמה, כך שעוד לא מרגיש כלום. חי בעיקר על האדרנלין שהיה.
אנשים לא מבינים, אבל זה היה דבר גדול עבורנו. אנחנו עיר קטנה בפריפריה ולא מגיעים לכותרות יותר מדי. זה היה אירוע שכל מי שגר בעיר - התרגש ממנו. המועדון הזה, מה שהוא עשה לעיר, זה ברמה של צמרמורות בגוף. הרבה אנשים אוהבים להתחבר לדבר הזה, כי זה משהו באמת מיוחד, שבא מאהבה טהורה ומקום צנוע ששואף לגדולות. זה נגע בלב של הרבה אנשים וכל מי שגר בעיר מרגיש ככה.
לכל מי ששאל אותי, אני מאוהב בקבוצה הזאת ואוהד מספר אחת שלה - כך שלא חשבתי לרגע לעזוב אף פעם. ידעתי שהמועדון הזה נועד לגדולות ויום אחד גם יגיע זמנו. והוא הגיע. אמנם התחלנו מלמטה, אבל אנחנו עושים התקדמות הדרגתית ומאוד יציבה. לאט־לאט, מה שנקרא עקב בצד אגודל. אנחנו רוצים לגדול עוד ואני מאוד אוהב את זה. כיף גדול להיות חלק מהדבר הזה.
וכן, אני אפרוש בנס ציונה. אני יכול להגיד את זה חד־משמעית. לא רוצה לשחק בשום מקום אחר, בטח לא אחרי השבוע הקסום הזה.
