הקהל שהגיע לערב הדראג השבועי במועדון "דיזייר בר" בתל אביב לא תיאר לעצמו, אפילו לא בחלומותיו, שזה יקרה. המנחה גלינה פור דה ברה, אחת מאושיות הדראג קווין המוכרות בסצנה התל אביבית, מאופרת בכבדות, לבושה שמלה סקסית צמודה ומצוידת בנעלי עקב גבוהות, בחרה, מכל הרפרטואר הדראגיסטי שבעולם, לפתוח דווקא בקטע מסיפור של ש"י עגנון.
על פניהם של האנשים בקהל ניכר הלם. אצל אחדים עורר הטקסט זכרונות קשים מבחינת הבגרות בספרות, ואחרים נזכרו בשטר הישן והסגלגל של חמישים שקלים ועליו דיוקנו של הסופר הקשיש בעל הכיפה השחורה.
"נתקרבתי אצלו והחלקתי את השמלה שעליו ואמרתי, לא ידעתי שיכולה היא שמלה לשנות פני זכר, אלמלי ידעתי שגבר אתה, הייתי חושבת שעלמה את".
המילים המוכרות משיעורי הספרות קיבלו פתאום טוויסט משונה ובלתי נתפס, כמעט חילול הקודש בהתחשב בהישענותו של שמואל יוסף עגנון, חתן פרס נובל לספרות, על המקורות.
פתאום, מתוך פרשנותה של פור דה ברה, קיבל עגנון משמעות אחרת. גם מי שהבין שמדובר בנשיקה בין בחור לבחור לא ידע שביצירותיו של עגנון מסתתר איש אחר: צבעוני, הרפתקן ומבלבל בין מגדרים.
"הקוויריות היא פן מרתק ולא ידוע של עגנון", אומר אסף אופק, המנהל האמנותי של בית עגנון בירושלים, שאימץ לחיקו את פרשנותה יוצאת הדופן של פור דה ברה.
"קריאה קווירית בכתביו של עגנון מגלה מסרים גלויים וחבויים ששוברים את המשולש המגדרי של 'מין ביולוגי', 'מגדר' ו'נטייה מינית' שיש בהם תיאור של גבר או אשה שאינם נכנעים לתביעות החברתיות הנוקשות של זמנו, שכופות תרבות של זהות הטרוסקסואליות אחידה".
זה לא יעורר שדים מרבצם?
"שיעורר. אנחנו לא מפחדים להבליט את זה, במיוחד לקראת שבוע הגאווה בירושלים שעגנון כל כך מזוהה עמה. בבית עגנון יש מקום גם לתכנים הדתיים היהודיים של עגנון וגם לפנים קוויריות ולהט"ביות, שפעמים רבות הן פן אחד".
שכבו בלילה הראשון
"לעובדה שחגגתי את יום הולדתי השביעי בבית עגנון לא היתה השפעה על ההערצה שלי לסופר הדגול הזה", מחייך השחקן גיל נווה, 35, הלא היא גלינה פור דה ברה (בשעות הלילה) ומנכ"ל אמנסטי ישראל (בשעות היום), "אבל כן היתה משמעות לעובדה שיצאתי מהארון כבר בגיל 13 והערצתי את הנשים החזקות והגדולות מהחיים שמופיעות בספריו. אלה נשים דומיננטיות מאוד לעומת הגברים החלשים מאוד".
אז מוציאים את עגנון מהארון?
"ממש לא. זה לא קשור. הוא פשוט נהנה, כסופר, לדלג בין מגדרים. אפשר למצוא המון רבדים הומו־ארוטיים בספרים שלו, כמו סיפור הנשיקה הראשונה, אבל יש מחקרים שמביאים דוגמאות רבות אחרות".
מתברר שרבים באקדמיה חוקרים היום את הפן החדשני והמפתיע הזה ביצירתו של עגנון. נורית ברנהיים, למשל, מציינת דוגמה מרעישה מהרומן "שירה", שרבים קראו ולמדו, אבל לא הסיקו לגביו את המסקנות המתבקשות מסתבר. "למשל, השפם המפורסם של המאהבת", אומרת ברנהיים.
למאהבת היה שפם? לא זוכר.
"מנפרד הרבסט, גבר בעמיו ונשוי, פוגש את האחות שירה כשאשתו הנרייטה כורעת ללדת. עוד באותו הלילה הם שוכבים. הרבסט מוקסם מדמותה האנדרוגנית של שירה, שלא נותנת לו מנוח על פני קרוב ל־600 עמודיו של הרומן עב־הכרס. בין פגישותיו עם שירה הרבסט מפתח עניין בשערות שפמה של הנערה ליסבט ניי, שנעלמים יום אחד".
"מעשה ומצא את ליסבט ניי וראה שנטלה את נימי שפתה העליונה ונתרגש לבו כאילו חיסרה ממנו דבר. מה חיסרה אותו? וכי לנשק את נימי שפמה ציפה?".
"ההרגשה של הרבסט היא שכאשר ניטלו נימי שפמה של ליסבט מן העולם, נמצא העולם חסר", מסבירה ברנהיים, "זה נלקח מתוך ברכות הנהנין, ששם מברכים 'שלא חיסר בעולמו דבר'.
"אפשר למצוא בכך מסר של עגנון, שכולם ברוכים בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והקוויר שקיים ומזין את המציאות והספרות הוא חלק ממנו. משום כך, אם דבר מה נוטלו מן העולם, הרי זה בבחינת 'כאילו חיסר מן העולם דבר'.
"גם ב'סיפור פשוט' הירשל, שהיה מאוהב עד כלות בבלומה וחי חיי גוף מספקים עם מינה, מוצא עצמו נמשך דווקא לנשק את ידיו החלקות של השדכן טויבר המוצגות כאובייקט פטישיסטי הומו־ארוטי", אומרת ברנהיים.
"שאל הירשל את עצמו לאחר שנפטר מיונה טויבר: כלום לא גנאי הוא לי כשהוא נוטל ידי בידו אני מבקש לנשקה".
"הקטע הזה כבר מבטא את תודעת שיח המיניות של ראשית המאה ה־20", מסבירה ברנהיים, "ובכללה את התפיסה שכל בני האדם הם דו־מיניים בבסיסם. זו התפיסה שפרויד קיבל והרחיב עליה במחקריו, אף שלא היה הראשון שהציע אותה.
"לכן עגנון מציב את הירשל הורוויץ, גיבור הסיפור, כדמות מודרנית שמבטאת את תודעת המיניות של זמנה".
עגנון כאלמודובר
"ש"י עגנון הוא־הוא סוג של אלמודובר לזמנו", מכריז ד"ר יאיר קורן־מיימון, חוקר עגנון, מרצה במכללה האקדמית גורדון ובאוניברסיטת חיפה. "הנשים אצלו חזקות, מתוחכמות ורבות־פעלים. והגברים? בדיוק להפך.
"למשל צירל מ'סיפור פשוט': אשה מתוחכמת שאם אתה משווה אותה לדמות בת־זמננו בתרבות הפופולרית, הרי היא מין אלכסיס מהסדרה שושלת. אשה ממולחת ומפולפלת, מעין דיווה מזרח אירופית שיש לה יכולת לגרום לדברים ולגברים להתנהג כרצונה".
"המחקר הקווירי אצל עגנון הוא רק בראשיתו. מבחינתי, עדיין לא התחילו ממש לחקור את עגנון למרות שהוא לא רק הסופר הכי גדול בספרות העברית, אלא גם הסופר שנכתבו עליו המחקרים הרבים ביותר", אומר ד"ר עמרי בן יהודה מהאוניברסיטה החופשית בברלין ומומחה לכתביהם של פרנץ קפקא וש"י עגנון.
"לא מדובר רק בקוויריות אלא גם בפמיניזם, בקריאה ארוטית הומו־לסבית ובקריאה פוליטית. אנחנו רק בתחילת הדרך כי עגנון מתבסס הרבה על המקורות, וחייבים להבין אותם קודם כדי להבין את עגנון".
קריאה קווירית במקורות, זה לא קצת מוגזם?
"ממש לא. תתפלא, אבל השיח הקווירי בלימודי היהדות הוא נרחב, ועגנון שואב ממנו את המקורות שלו".
"אחד הסיפורים הכי ידועים של עגנון הוא 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו'", מגלה חוקר הספרות פרופ' אריאל הירשפלד. "בסיפור הזה יש כמה נקודות מהותיות שבהן עגנון נוגע בהומוסקסואליות בצורה עדינה מאוד.
"עגנון מתבסס בסיפור על רבי יוחנן ועל ריש לקיש, סיפור מהתלמוד שיש בו בבירור משיכה ארוטית בין שני תלמידי חכמים — אחד כריזמטי ויפה, והשני בן עניים ולמדן ענק.
"על בסיס הסיפור מהתלמוד עגנון חושף לא רק מתחים ארוטיים ביחסים שבין שני התלמידים, אלא גם מתחים אנושיים ופסיכולוגיים מרתקים. הקוויריות היא רק חלק מהמורכבות של האהבה העזה ביניהם".
זילות של הסופר הלאומי
"מרתק לראות את התגובות של הקהל לקריאה שלי מעגנון", אומרת פור דה ברה. "לפני כשנה הופעתי בערב על עגנון בבית הקפה 'תמול שלשום' בירושלים וגילמתי את האם החולה מ'בדמי ימיה'.
"הדהימו אותי התגובות של האנשים בתחילת הקטע לעומת סופו. המבטים המופתעים והנרעשים בהתחלה לעומת המבטים הנרגשים ומכירי הטובה בסופו. כאילו תיווכתי למענם את המילים, והם ראו אותן בפעם הראשונה באור חדש לחלוטין".
לא היתה ביקורת נוקבת?
"להורים שלי, שהגיעו למופע, היתה. הפריע להם שבאתי בנעלי עקב כל כך גבוהות. הם טענו שזה מזיק לגב שלי".
אבל זו לא היתה הביקורת היחידה על הופעתה של גלינה. בכתבה שפורסמה באתר "כיפה" השמרני נמתחה ביקורת עזה על הזילות שנוהגים בסופר הלאומי בבית עגנון. את מרבית הביקורת מתח פרופ' הלל וייס, מרצה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן וראש החוג לספרות במכללת אורות ישראל, שמתמחה בכתבי עגנון.
"גררו את עגנון לריקנות גם בפרשנות וגם בביקורת בשיח פופוליסטי רכילותי", אומר וייס. "בעיניי זה טמטום אקדמי. שיח שהפך להיות דבילי ורדוד".
גם כשמדובר ביוזמה שמגיעה מבית עגנון?
"בית עגנון יודעים שיש ערך מסחרי, ציבורי ופוליטי לעגנון והם משתמשים בזה כדי למשוך קהל".
"אנחנו לא חוששים מביקורת", מסביר אסף אופק, המנהל האמנותי של בית עגנון. "אדרבא, אנו בעד שיתקיים ויכוח בעניין הזה".
"אני חושב שיש לשחרר את עגנון מחיבוק הדוב של האקדמיה הישנה ולקרוא אותו בדרכים נוספות", אומרת ד"ר אורית מיטל, מנהלת בית עגנון. "יש בו פנים פוליטיות וחברתיות ואפלות, וזה מרתק.
"בטוויסט קטן מאוד אפשר לקרב אליו אנשים צעירים. יש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם, אז שלא יקראו את זה, אבל אין סיבה שאנשים אחרים לא יקראו ויראו את עגנון באור חדש ושונה".
כל מי שמכיר את האירוניה העגנונית מבין כי שמה של תמימה קוטשינסקי ב"שירה" אינו מקרי ואינו תמים, והוא דרכו של עגנון לסמן אשה שאינה שוכבת עם גברים", מסבירה ברנהיים.
"נזקפה אשה אחת ממיטתה של שירה ונתנה לו שלום ואמרה, תמימה קוטשינסקי שמי. הראתה עליו שירה באצבע ואמרה, וזה הפרופסור הרבסט, והראתה על תמימה קוטשינסקי ואמרה אחותי היא לספינה".
"'תמים' משמעותו 'שלם', ובנוגע לאשה — "אשה 'שלמה' היא אשה שלא נחדרה, שלא איבדה את בתוליה", מסבירה ברנהיים.
"שירה מציגה את תמימה לפני הרבסט במילים 'אחותי היא לספינה', שמשמעותו הגלויה היא ששירה פגשה את תמימה בספינה בדרך לארץ, אבל קשה שלא לשמוע את הצירוף המקראי 'אחותי היא' שאנו מזהים מפרשת מסירת שרה, אשת אברהם, לאבימלך מלך גרר במילות ההונאה 'אחותי היא'.
"אם כן, כך פועל עגנון בשפה — 'אחותי היא' משמעו היא למעשה 'אשתי היא', וזהו הדבר אשר מסבירה שירה להרבסט על אודות תמימה".
"גם אם אני מסוגלת לפתוח דף גמרא וגם אם אני לא מסוגלת לפתוח חצי דף גמרא כמו שאומר פרופ' וייס", אומרת פור דה ברה, "לכבוד יהיה לי לחשוף טפח פחות מוכר של עגנון ולקשר את הסופר העל־זמני הזה לדור שלנו, לשאלות שלנו, לקהילה שלנו, למחשבות שלנו, לאמנות שלנו, לדראג שלנו.
"באתי לעשות אמנות, לשאול שאלות באמצעותה ולהתחבר ליצירה של עגנון מהצד שלי, צד שאולי קשור לדור שקצת התנתק מעגנון.
"מתברר שאני שנויה במחלוקת, וששאלות ומחשבות זה משהו שעדיין שנוי במחלוקת. מתברר שמנסים לנכס את עגנון. טוב מאוד. בואו נתמודד עם המחלוקת. בואו לראות אם השד נורא כל כך, אם החיים שלנו באמת מנותקים כל כך מהיצירה של עגנון. אני חושבת שלא".
למי קראת קווירי?
התאוריה הקווירית והלימודים ההומו־לסביים נולדו בארה"ב. במקור היה ה"קוויר" כינוי גנאי להומואים ולסביות, אבל בחלוף הזמן הפך לכינוי עצמי חיובי, שמבטא התרסה כלפי מוסכמות מיניות ונגד מושג הנורמליות המינית בכלל.
לזהות הקווירית אין גבולות ברורים והיא מתאפיינת בעיקר בערעור על הסדר הקיים לגבי מין ומגדר. ה'קווירי' בעצם מתנגד למה שנחשב נורמלי, קורא תיגר על מוסכמות חברתיות, רואה באור ביקורתי את שאלת המיניות ומערער את החלוקות ה'רגילות' לזכר־נקבה ולהומוסקסואל־הטרוסקסואל. ("מעבר למיניות", הקיבוץ המאוחד).
