מקרה האלימות הקשה נגד הרופאה בבאר יעקב הדליק מאה נורות אדומות. הצוותים הרפואיים בקהילה ובבתי החולים חשופים לאלימות יום־יומית, קללות, איומים, הפחדות ויחס משפיל. עכשיו הם שוברים שתיקה וקוראים להעניש בחומרה את התוקפים, לתת גיבוי לצוותי הביטחון בבית החולים ולהגן גם עליהם.
קראו גם:
"יש רופאים שחוששים לחייהם"
ד"ר מאג'ד ג'ועבה בעוד חודשיים יסיים התמחות ברפואה דחופה, המרכז הרפואי קפלן, עובד במיון במרכז הרפואי מזה חמש שנים
"יום־יום אני חווה אלימות מילולית, באופן אישי לא חוויתי אלימות פיזית כי אני איש גדול אבל אני רואה את הקולגות שלי, בעיקר נשים, כמה הן סופגות כעס ואלימות, גם מילולית וגם פיזית, למרות שאנחנו מנסים למנוע אותה.
אנחנו באים לעבודה כמו לקרב, אני יודע שאני צריך להיות מוכן נפשית, שאקבל צעקות, שאצטרך להסביר 20 אלף פעם כל דבר. אנשים באים למיון מאוכזבים, הם כועסים, אבל הם גם חייבים להבין שהרופא לא שולט בכל מערכת הבריאות, יש להם ציפיות וכשהם לא פוגשים את הציפיות הם מתחילים להתנפל עלינו.
"זה יכול להיות מישהו שלא הצליח להשיג אולטרסאונד או בדיקת MRI כי התורים ארוכים בקופות החולים, אז הם באים למיון ומבקשים שאעשה להם את הבדיקה, אבל אני לא יכול, אותו אדם יכול לחשוב שאני לא רוצה, אבל אני לא יכול. ככה המערכת פועלת ומתפקדת ואנחנו בורג קטן במערכת, אנחנו לא יכולים לתקן אותה.
"כשלמדתי רפואה ציפיתי שיסמכו על מה שאני אומר, שיבינו שאני בסך הכל רוצה לעזור למטופלים ולמלווים שלהם וגם לנו יש הגבלות. אני מבין את האכזבה, אבל אני לא יכול לשנות את העולם. זה קורה גם לרופאי המשפחה, הם מתנפלים עליהם ואני מכיר באופן אישי סיפורים שרופאי המשפחה חוששים לחייהם, יש מקרים שהם שולחים את המטופל למיון רק כדי שלא יעשו להם משהו, הם יודעים שבמיון לא נוכל לעזור להם. הרבה מהם באים ומבקשים סמים, רופא המשפחה לא מסכים, אבל כדי שהמטופל לא יתנפל עליו פיזית או מילולית הוא מפנה אותו למיון ואני מבין אותם לחלוטין, פה לפחות יש לנו מערכת ביטחון, אצלם תחנת המשטרה הכי קרובה היא במרחק עשר דקות.
"היה מטופל שקילל אותי את הקללות הכי גסות שאפשר לדמיין, ומה אפשר לעשות לו? כלום. הייתה אישה נחמדה בת 80 שהמלווה שלה הרים את הקול וקילל אותי, הוא יכול לעמוד באמצע המיון ולצרוח ולקלל ובלי שאף אחד ייגע בו כי ידיהם של אנשי הביטחון כבולות. אנחנו מבקשים גיבוי לאנשי הביטחון שעובדים בבית החולים".
"אנשים מתפרקים"
יהלומה בוני, מנהלת הסיעוד של מחלקה פנימית ג', עובדת 40 שנה במרכז הרפואי קפלן, ומספרת איך המצב הורע בשנים האחרונות. "הקורונה עשתה לנו רע, אנשים מתפרקים. האלימות היא כל יום, למזלי לא אלימות פיזית נגדי אבל מילולית כל הזמן. המשפחות לא מדברות יפה, מצד אחד אני מבינה אותן, הם רואים את המטופל כל הזמן ורוצים טיפול אישי, אבל זה לא תמיד מתאפשר, לכל אחות יש 12 מטופלים במשמרת ולכולם צריך לגשת. קרה שזרקו על אחות חיתול ואמרו לה 'קחי, זה התפקיד שלך', היו אמירות לא במקום ושיח לא תרבותי, אנחנו משתדלות לא להיכנס לשיח הזה.
"לרוב זה לא המטופל אלא המשפחה שיותר אלימה. אם הצוות מגיע למצב של פחד אנחנו לוחצים על לחצן מצוקה והמאבטחים מגיעים מהר, מדברים איתם ומנסים לעשות סולחה, אבל לא תמיד זה עוזר וצריך להזמין גם משטרה כי הצוות מרגיש מאוים. אמרו לצוותים: 'אני אתפוס אותך', 'אני אעקוב אחריך', 'אני יודע איפה את חונה'.
"יש הרבה אלימות מילולית והיא מאוד קשה, זה חוצה את הגבול. צריך להעניש את התוקפים בחומרה, יש אלימות מילולית קשה, לא רק פיזית, ההצלחה תלויה בנו כחברה ולמרות העומסים אנחנו כאן כצוותים כדי לטפל. לפעמים הם מתסיסים אחד את השני בחדרים ואת שומעת את הכל, אנחנו מנסים לא להגיב אבל היו מקרים שהגבתי כי צרם לי מדי באוזן".
"גם אנחנו בני אדם"
מנהלת סיעוד בקופת חולים באזור, מספרת השבוע: "אנחנו חווים אלימות מילולית כל הזמן. לפני חודש, מישהי נדחפה לתור של בדיקות הדם ועקפה מישהו. הדוגמת הסבירה לה שזה לא התור שלה, התחילו צעקות וקללות קיצוניות, הדוגמת אמרה שלא תקבל אותה ושתלך לדוגמת השנייה, היא עשתה לה את בדיקות הדם, ותוך כדי, כשיש לה מחט בווריד, היא קמה, התחילה לקלל ולרדת לפסים אישיים ודיברה בגזענות.
ד"ר מאג'ד ג'ועבה: "אני יודע שאני צריך להיות מוכן נפשית שאקבל צעקות ואצטרך להסביר 20 אלף פעם כל דבר. אנשים באים למיון מאוכזבים וכועסים, אבל הם חייבים להבין שהרופא לא שולט בכל מערכת הבריאות"
"כל אחד חושב שהמקרה שלו הוא הכי דחוף, שאנחנו צריכים להפסיק את הכל ולטפל רק בו. יש מקרים שזה נכון מבחינה רפואית ויש מקרים שלא, ויש משפט שתמיד אומרים לנו – 'אנחנו משלמים לכם את המשכורת'.
רק השבוע היה אצלנו מטופל שרצה להיכנס לרופאה בלי תור. הרופאה שהייתה מלאה ביקשה שיקבע תור מסודר אבל הוא לא הסכים ללכת. היו כאן צעקות ואנחנו פתחנו את הדלת כדי שחלילה לא תהיה איתו לבד.
"יש את המטופלים הקבועים שאנחנו יודעים שיש להם פתיל קצר ומראש לא נגררים איתם, ויש את אלה שמגיעים רגועים ותוך שנייה הכל מתהפך. אין לנו שומר, יש לנו לחצן מצוקה ועד שמגיע הצוות לוקח חצי שעה, בזמן הזה אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות.
"אנחנו מדריכים את הצוותים קודם כל לצאת למקום שבו יש אנשים, לא להישאר עם המטופל לבד בחדר, להפסיק לתת שירות, ואנחנו כצוות נעזור וגם אפשר להזעיק משטרה אבל גם זה לוקח זמן.
"הגענו למקצוע מתוך שליחות, כדי קודם כל לעזור. אנחנו עובדים במערכת ואנחנו כפופים לכללים שלה, רופא שיש לו עשר דקות לכל מטופל ושישה מטופלים בשעה לא יכול להכניס עוד מטופלים. אנחנו בני אדם".
"אין טיפת כבוד"
יעל פולישוק, מנהלת הסיעוד של היחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי קפלן, עובדת במערכת הבריאות כמעט 40 שנה, רוב הזמן בטיפול נמרץ. "זו סביבה מאוד לחוצה, למשפחות אין אפשרות להיות ליד מיטת המטופל. יש ביקורים פעמיים ביום ורוב המטופלים הם חולים קשים ביותר ונמצאים בסכנת חיים. העבודה במחלקה היא אינטנסיבית מאוד ולציבור אין סבלנות, את מסבירה שוב ושוב, אבל הם כועסים ומתחילים להתווכח והשיח לא מכובד", היא מספרת.
"המחלקה די סגורה, אני כביכול מוגנת, אבל כשהדלת נפתחת הם מתנפלים, תקיפות מילוליות בעיקר. אתה מסביר שהמטופל מונשם ומורדם, שהוא בסכנת חיים, ואין עם מי לדבר. זה לא פעם ולא פעמיים וזה רק הולך ומחמיר. היה לנו מישהו בקריסת מערכות, כשהמשפחה הגיעה עם הילדים והסברתי שאי־אפשר להכניס ילדים, האבא פשוט דחף את הדלת ונכנס, אני התרחקתי כדי למנוע תקיפה פיזית והזמנתי את הביטחון.
יעל פולישוק: "מערכת הבריאות מסורבלת והעומס על הצוותים גדול וכל הזמן צריך להתמודד עם המשפחות והאלימות. למה אני צריכה לפתוח את הדלת ולקבל ברזל בראש?"
"הגיעו שלושה אנשי ביטחון, הייתה המולה גדולה ומסביב משפחות נוספות וחולים שכולם במצב קשה. מה זה? אין טיפת כבוד לאנשים שחולים במצב קריטי? הם קיללו אותי בצורה איומה. מה אתה צועק עלינו? אני זזתי, אחרת היה שובר לי את השיניים.
"לאנשים אין מושג מה זה להיות אחות בבית חולים. אנחנו רוחצים את האנשים האהובים שלכם, נותנים להם תרופות, עושים להם החייאה, מחליפים חיתולים, כל מה שצריך האדם הכי יקר שלכם, אז למה אתם צועקים עלינו?
"זה רק הולך ומחמיר, אני הרבה שנים במערכת, המדינה ומשרד הבריאות צריכות להרים את הכפפה, אנשים עושים מה שהם רוצים, אין קווים אדומים, בתי החולים פרוצים כשהצוותים חסרי אונים.
"מערכת הבריאות מסורבלת ויש עומס גדול על האחיות, עומס מטורף, מספר החולים לעומת האחיות גדל כל הזמן וצריך להתמודד עם המשפחות והאלימות, אנחנו לא מוגנים. למה אני צריכה לפתוח את הדלת ולקבל ברזל בראש? והאחות שנשרפה? הוא התעצבן והלך הביתה והצית אותה, איפה נשמע דבר כזה? זוכרים שלא מזמן כולם עמדו במרפסות ומחאו לנו כפיים? אז הנה, שכחו אותנו מהר מאוד".
עוד חדשות רחובות
