מדברים ובוכים יחד
קארינה גרגור, פסיכולוגית בת 25, הגיעה לעיר עם בתה בת השנתיים וחצי. בעלה שנותר באוקראינה, מסייע בהתנדבות לאנשים באודסה
קראו גם:
יומיים אחרי שהתחילו ההפצצות באוקראינה, קיבלה קארינה גרגור החלטה לעזוב יחד עם בתה מיה בת השנתיים וחצי את מולדתה ולעלות ארצה. "כולנו התעוררנו באותו בוקר בחמש לקול ההפצצות, כבר אז הבנתי מה קורה", היא מספרת. היא ברחה דרך רומניה כשהיא משאירה מאחור את בעלה שלא יכול לצאת מהמדינה כיוון שהוא בגיל גיוס ואת הוריה. "זה מלחיץ, הרבה חברים שלי נמצאים במדינות שונות, אנחנו מדברים ובוכים יחד כל הזמן", היא מספרת על העקירה מהבית.
קארינה היא פסיכולוגית, ומאז פרוץ המלחמה היא מסייעת בהתנדבות בתמיכה ברשת למי שעוד נותר באוקראינה ולאנשים שמצאו עצמם פליטים. "יש את החיים לפני ה-24 לפברואר ואחריהם, הייתי כבר בישראל בעבר ויש לי כאן קרובי משפחה שחיים כאן שלושים שנה וכמובן שאני מרגישה אהובה והם כולם עוזרים לי בכל יום".
חשבת פעם לעלות לישראל?
"כן, דיברנו על זה לפני כמה שנים. זה גם קצת מפחיד, את צריכה לקבל החלטה ולפעמים היא לוקחת יותר זמן ממה שתכננת. יש אנשים שאין להם את האפשרות לבחור בכלל ולנו כן הייתה ההזדמנות, אנחנו לא יודעים מה יהיה, מתי המלחמה תיגמר או מה יקרה עם אוקראינה והכלכלה שלה, זו ההזדמנות שלי ושל המשפחה שלי להתחיל חיים חדשים ליד הקרובים שלנו".
למה דווקא לרחובות?
"הגענו לכאן כי קרובי משפחתנו כאן. כרגע אנחנו גרים אצל דודה שלי".
הילדה כבר נכנסה לגן ילדים וקארינה נמצאת בחיפוש אחר עבודה בתחום התמחותה – פסיכולוגיה. "הגענו בלי כלום, אני אפילו לא זוכרת איך שמתי את הדברים במזוודה, כאילו לא הייתי שם. לקחתי מזוודה אחת קטנה כשאני חושבת רק על הילדה, 80% ממה שהיה במזוודה היה שלה, כל כך פחדתי, רק רציתי ללכת, הגענו לכאן ויש כל כך הרבה אנשים טובים שרוצים לעזור, זה שובה את לבי".
"מרגישים כאן בטוחים"
אולגה ואיגור סקבורצוב הגיעו מאודסה למולדובה אחרי נסיעה שנמשכה 26 שעות, שם הבינו שאין מנוס מלעשות עלייה. כרגע מתגוררים אצל חבר בעיר
אולגה ואיגור ניהלו עסקים בתחום הפיטנס והבריאות באוקראינה והחיים חייכו אליהם כזוג צעיר שחי אותם במלואם. "בבוקר של פרוץ המלחמה ישנו והתעוררנו לקול הפצצות, אולגה אמרה: 'מלחמה'", מספר איגור על הרגע בו הבינו שהמלחמה החלה.
בישראל לא ביקרו מעולם, הם חשבו על עלייה, אבל לא הגיעו לכדי יישום של תהליך כלשהו, אך כשהמלחמה פרצה קיבלו החלטה להגיע. תחילה, יצאו במכונית לגבול מולדובה, שם אמו של איגור גרה בקישינב. "נסענו עשרה קילומטרים במכונית ב-26 שעות, הלכנו לאמא שלי ואז למרכז הקליטה", מספר איגור.
מאחור נותרו הוריה של אולגה באודסה, וסבה בן ה-90 שלא יכול היה לצאת מפאת גילו. "אנחנו גרים אצל חבר ברחובות וכולם מאוד עוזרים לנו. אנחנו מרגישים בטוחים. יש פה אנשים חמים מאוד".
כרגע הם בחיפושים אחר דירה בעיר ואחר עבודה. "אני רוצה לעבוד בתחום המניקור, איגור מחפש עבודה בתחום הפיטנס, הוא נמצא בתחום כבר 15 שנה", מספרת אולגה.
החיבוק החם ביותר שקיבלו בישראל בא ממקום לא צפוי, במכולות. "כששמעו שאנחנו מאוקראינה לא היו מוכנים לקבל תשלום, זה קרה לנו יותר מפעם אחת", מספר איגור.
כרגע הם נמצאים בהליך מתקדם לקבלת סטטוס עולה חדש בעזרת אילנה תבוריסקי, מנהלת מחלקת הקליטה, שהצליחה לקדם תור במשרד הפנים כדי שיוכלו לפתוח דף חדש כמה שיותר מהר.
"סתמו לנו את הפה"
סשה וינוגרדוב (19) ברחה עם משפחתה מבלארוס בשל ההגבלות על חופש הביטוי והמשבר הכלכלי אליו נקלעה המדינה לאור הסנקציות
בשנים האחרונות משפחתה של סשה בת ה-19 חשבה לא אחת לעזוב את בלארוס ולהגיע לישראל, בעיקר בשל הגבלות בכל הנוגע לחופש הביטוי. "נאלצנו להישאר בגלל הסבים המבוגרים, אבל אחרי שהחלה המלחמה עם אוקראינה הבנו שאנחנו לא יכולים עוד. המדינה שלנו הפכה למשתפת פעולה עם רוביה ואנחנו לא תומכים בכך", היא מספרת ומסבירה שבעקבות הסנקציות הכלכליות גם המשפחה הקטנה שמונה שלוש נפשות – היא, אמה ואחיה, החלו לסבול ממצוקה כלכלית.
באילו מקרים חופש הביטוי נמנע מכם?
"לדוגמה בעבודה, אמא שלי קאטיהה מורה, ואנשים צריכים לחשוב בצורה מסוימת ולומר דברים מסוימים, ואם אתה לא עושה את זה אתה יכול להיות בבעיות", היא מספרת. "היא הייתה צריכה כל הזמן לומר כמה טוב לחיות בבלארוס, כמה הממשלה שלנו טובה, זה היה שקר עבורה והיא נקלעה לבעיות מול עובדים מסוימים. גם בלימודים שלי באוניברסיטה ציפו ממני לומר דברים מסוימים ואם אתה לא אומר אותם אתה מושעה, זה נהיה גרוע יותר ויותר ועכשיו גם אי אפשר להשתמש שם בכסף".
הסבים נשארו בבלארוס, ועבור סשה הדאגה התמידית היא מה יהיה גורלם. "את כל הזמן דואגת שמשהו יקרה, איך נביא אותם לפה ומה הם יעשו עם הקושי במציאת תרופות, הם בני שמונים", היא מספרת. "אנחנו רוצים שהם יבואו, אבל בגילם הם מפחדים לעבור למדינה חדשה, יהיה להם קל יותר אם תהיה לנו דירה", היא מספרת.
בינתיים המשפחה קיבלה אזרחות והם נמצאים בחיפוש אחר עבודה, המשפחה נמצאת באחת משתי דירות הקלט של עיריית רחובות לתקופת הסתגלות, כשהעירייה דאגה לרהט את הדירה ולדאוג לכל צרכיהם.
סשה רוצה להתגייס לצה"ל. "הייתי מאוד מופתעת מכמה אנשים נחמדים ועוזרים כאן, כל הזמן רוצים לעשות משהו עבורך, אפילו שעבור חלק מהאנשים זו העבודה שלהם, לדוגמה אילנה שעזרה לנו, היא עובדת בזה אבל היא עוזרת לנו כל כך שאני אפילו לא יכולה להסביר כמה אנחנו מוקירים לה תודה". ¿
קליטה וחיבוק
מאז פרוץ המלחמה באוקראינה הגיעו לעיר רחובות כ-150 משפחות מאוקראינה ורוסיה. ישנן משפחות שברחו מהמשטר שלא אפשר למחות כנגד הממשלה, והמשפחות האוקראיניות ברחו מאימת ההפצצות.
בעירייה פועלת מנהלת מחלקת הקליטה אילנה תבוריסקי ימים כלילות כדי לסייע למשפחות הרבות שהגיעו פעמים רבות רק עם מזוודה אחת. "אני עומדת איתם בקשר כבר מאוקראינה ואנחנו דואגים להם לקידום הניירת וקידום קבלת סטטוס עולה חדש", היא מספרת. פעמים רבות היא עושה שימוש בכל הקשרים שיש לה כדי לקדם תורים עבור אלו שאין להם אפילו חשבון בנק כדי להתחיל את החודש. "הכול מתאפשר בזכות התמיכה של ראש העיר רחמים מלול ומ"מ ראש העיר זהר בלום שנותנים גיבוי וסיוע מלא לעולים".
עוד חדשות רחובות
