"אני קמה בבוקר ויוצאת לעבודה בידיעה שאני ממשיכה את הדרך שרפנאל היה הולך בה". כך מספרת בעצב, רגע קל לפני שמגיע שוב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ריבה מוסקל, תושבת רחובות וב-26 השנים האחרונות האישה שבראש קרן שלם המסייעת לאנשים בעלי מוגבלות שכלית והתפתחותית. סיפורה האישי של מוסקל, וזה שמניע אותה ביתר מרץ לפעול למען אוכלוסייה מיוחדת זו, משתלב באחד מהעצבים החשופים ביותר בחברה הישראלית, מלחמת לבנון השנייה.
ב-20 ביולי 2006, היום הראשון של הכניסה הקרקעית ללבנון, נהרג בנה, סמ"ר רפנאל מוסקל ז"ל.
"הוא היה נגביסט חוד, בחור חזק שרצה להיות הכי טוב שיש. הוא רצה נורא להתקבל לסיירת מטכ"ל, אך במקום זאת הגיע לסיירת אגוז. הוא אהב מאוד את הצבא, והתחושה שהוא מגן על המדינה הסבה לו אושר רב", מספרת אמו.
יומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה היה יומו האחרון של רפנאל ז"ל. "ביום הראשון של הלחימה, כאשר צה"ל חצה את גדר הגבול קרקעית, וחיילים נכנסו ללבנון, הוא צורף כנגביסט חוד לכוח שיצא עם המפקד - בנג'י הילמן. הם נערכו למארב", מספרת האם בכאב וממשיכה: "אז בנורה טיל ע"י אחד ממחבלי החיזבאללה לעברם. לאחר המלחמה, התברר לנו שלא הכל התנהל כמו שצריך, ובסופו של דבר זה עלה בחיים של הבן שלנו".
מהשם המיוחד של הילד האהוב הזה, רפנאל, קשה להתעלם. ריבה ובעלה, משה, העניקו לו אותו לאחר שאחותו חלתה כשהוא נולד, והשם הגיע מתוך תפילה שתרפא.
"בלונדיני תכול עיניים. ילד יפה ובחור נאה - קסם אישי וחוש הומור מפותח מאוד", מספרת אמו. "הוא היה ילד שיודע לאהוב, היה לו חיבוק עוטף כזה. כשהיו שואלים אותו איך קוראים לו הוא היה אומר "רפנאל רפנאל" וכשהיו שואלים אותו למה הוא אומר את שמו פעמיים הוא ענה שאף אחד לא מבין בפעם הראשונה.
"קראתי לו בבית 'פאן-פאן' כי הוא היה ילד נורא מצחיק וכיפי, החברים שלו היו קוראים לו פאני, ואמא שלי הייתה מזדעזעת שקוראים לו בשם של זקנה פולנייה", מספרת מוסקל בחיוך ונזכרת: "הוא היה חבר טוב ואח טוב - מאוד משפחתי. אנחנו ראינו את זה בשבעה - כשהגיעו כל מיני חברים שאמרו ש'אני הייתי החבר הכי טוב של רפנאל' כי הוא באמת נתן לכולם הרגשה שהם החברים הכי טובים שלו. תמיד החברים סיפרו שהבנות היו מתחילות איתו והם היו מתבאסים וחושבים שזה לא פייר".
מותו של רפנאל, הבן השלישי במשפחה, זעזע את ריבה: "זאת מכה שקשה לקום ממנה. אנחנו כבר 17 שנה אחרי אבל לזמן יש משמעות אחת מבחינתי. ביום ההולדת שלי - כל שנה שעוברת אני מתקרבת אליו. כל יום הולדת שלי זו עוד שנה פחות לחכות לרפנאל. השבעה הייתה אירוע קשה ומתיש רגשית ופיזית. היו המן אנשים, ונכון שאומרים תמיד ששבעה היא התרופה הטובה ביותר כי לא עוסקים בשכול, אך אחריה נשארתי שבוע נוסף בבית כדי להתאושש".
החזרה לקרן שלם הייתה עבורה קרן האור היחידה. "כשחזרתי לעבודה, המשכתי להיות מנוחמת בכל מקום שהגעתי. בכל מקום זה היה חיבוק ועד היום לפעמים, כשאני מקבלת חיבוק, אני יודעת מתי זה חיבוק ידידותי ומתי זה "חיבוק של שבעה". תמיד יש את השאלה "איך את?" ואז יודעים בדיוק למה מתכוונים - לא צריך לומר יותר כלום. אני חושבת שחוץ מהמשפחה הנהדרת שלנו והחברים שנותנים המון כוח, העבודה נותנת המון כוח. מבחינתי קרן שלם היא לא רק עבודה - זה ייעוד, זה זכות. אני לא הולכת לעבודה אני הולכת לקרן!"
רוחו של בנה שורה על מוסקל לאורך כל היום, ומאתגרת אותה לסייע יותר ויותר עבור הנזקקים לקרן. "הוא כל הזמן נוכח", היא אומרת.
"הוא נמצא במקום שלא מדכא, לא משתק. אבל בהחלט מאוד מחובר למה שקורה לקרן שלם. לכן אני פה כ"כ הרבה שנים, כי גם כשחשבתי על דברים אחרים, תמיד הוא שם. בצעדים שאני עושה, אפילו בצעדים הקטנים, אני מרגישה את הנוכחות שלו. לפעמים, אני מקבלת ממנו 'ד"שים'. זה יכול להיות שיר ברדיו שהוא מאוד אהב, או אנשים שהכירו אותו או שמכירים אנשים שהכירו אותו, קורה לי הרבה שאני חוזרת הביתה ואומרת לבעלי 'היום קיבלתי ד"ש מרפנאל'. הוא נותן לי השראה. הוא היה אוהב אדם, ואני עובדת בשביל אנשים, הקרן עובדת בשביל אנשים אחרים. זו זכות גדולה מאוד שאין להרבה אנשים, ואני שמחה שבכל בוקר כשאני קמה לעבודה, ההשראה שלי היא הבן שלי. אני יודעת שכשהוא מסתכל עליי מלמעלה, גם הוא מבין את זה".
קראו גם:
קרן שלם, שבראשה עומדת מוסקל, מהווה כיום בית לציבור עצום בישראל, שבזכותה מקבל מענה ייחודי ומקיף - ציבור האנשים עם המוגבלויות. קצרה היריעה מלהכיל את המנעד הרב של תחומי הקרן - החל מפיתוח שירותים ומיזמים לשילוב אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בקהילה, דרך פיתוח ותקצוב מחקרים מתוך הבנה שמחקרים אלו ייושמו בשטח, שיפוץ ובניית מעונות יום ומרכזי יום בקהילה, ביצוע רעיונות המגיעים מהקהילה ועד הובלת מיזמים שייסייעו לאוכלוסייה זו גם בגיל השלישי. לרוב, פועלה לא נחשף, זאת משום שרק התוצאה הסופית היא זו שנחשפת, וזו הנחת האמיתית לאנשי הקרן.
