אם היו אומרים לפני המלחמה לרב פקד רויטל כהן מאשקלון שהיא ובני משפחתה החרדים יתארחו בביתה של משפחה חילונית שאינה מקיימת מצוות ומחללת את השבת, סביר להניח שהיא היתה מסרבת בנימוס.
כשפרצה מלחמת השבעה באוקטובר חיפשה כהן דרך למלט את שלושת ילדיה הקטנים מהשיגורים הבלתי פוסקים על העיר, וההצעה שהגיעה מהמשטרה להתארח זמנית בביתה של רב פקד עו"ד רויטל גרף מגדרה היתה עבורה חבל הצלה. גרף, שהחברה החרדית היתה מזוהה אצלה עם מונחים כמו כפייה דתית ואי נשיאה בנטל, הסכימה מיד לאמץ את המשפחה מאשקלון. במשך עשרה ימים הן ניהלו בית משותף, אכלו יחד סביב השולחן וניהלו שיחות עמוקות על החיים.
במפגש טלפוני שיזמנו ביניהן השבוע סיפרו השוטרות הוותיקות על ההיסוסים הראשונים ועל החברות האמיצה שתימשך הרבה אחרי שהמלחמה תסתיים. "זו היתה הצלת נפשות מה שעשו עבורנו מיטל ובני משפחתה היקרים", אומרת כהן. "הם העניקו לנו ביטחון פיזי ונפשי ונתנו לנו את כל החום והאהבה".
גרף שומעת את השבחים שמרעיפה עליה כהן, ומרגישה אסירת תודה: "אתם אלו שהצלתם לי את הנפש. פגשתי משפחה נפלאה שגרמה לי להתחבר יותר לסממנים היהודים שלנו ולהבין שלכולנו יש מכנה משותף".
הבריחה מאשקלון
סיפורן של שתי המשפחות מסמל את הצד המואר של מחדל השבעה באוקטובר, שייזכר כאסון הגדול ביותר שידעה המדינה, אך גם כיום שבו הפילוג והשסע בעם התאחה ומתוכו נולדה אחדות שלא מבדילה בין ימנים לשמאלנים, מזרחים לאשכנזים וחרדים לחילונים.
"מיד אחרי השבת השחורה פניתי לממונים עליי במשטרה ואמרתי להם שאני לא מסוגלת להישאר בבית באשקלון", משחזרת כהן שמשרתת בתמיכה הלוגיסטית באגף המבצעים במטה הארצי של המשטרה ברמלה. "היינו בשעות ובימים הכי קשים שלנו. מאות רקטות נורו לעבר אשקלון ואחת מהן נפלה בחנייה של הבית שלנו. בימים הראשונים היו לא מעט הפסקות חשמל ונאלצנו לשבת בממ"ד בחושך. הילדים היו בפאניקה ורק חשבתי איך אני מוציאה אותם מאשקלון".
באגף למשאבי אנוש במשטרה נרתמו לעזרת השוטרים והשוטרות בדרום וניסו לחבר בינם ובין עמיתיהם שמתגוררים באזורים פחות מטווחים. גרף, שמשרתת כראש תחום חקירות אנשים עם מוגבלות נפשית ושכלית, ושימשה בעבר כדוברת מרחב לכיש, התבקשה לארח את משפחת כהן. כבר בשיחה המקדימה ביניהן הן הרגישו כיצד המחסומים נופלים והתמלאו באופטימיות לקראת סיכויי ההצלחה של המפגש.
"היה בקול של מיטל משהו שקט ומרגיע", אומרת כהן. "הרגשתי את החמימות והרצון שלה לקבל אותנו ורציתי להתארח אצלה למרות החששות. עברו לי בראש הרבה שאלות כמו איך נתנחל בבית של משפחה שאנחנו לא מכירים, מה נעשה עם הכשרות והאם נצליח להתחבר למשפחה חילונית שהיא לא כמונו".
חמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה ארזו כהן ובעלה יוסף מזוודות ויצאו עם הילדים נועה (6), נוי (5) ושלמה בן השלוש להרפתקה של פעם בחיים. גרף, נשואה לערן ואמא לתמיר ומעיין (21) שמשרתים בקרבי, אוהד (16) וליעם (12), הכינה עבורם את החדר של תמיר. "החדר שלו נמצא במרתף ויש לו שירותים ומקלחת נפרדים, כך שלרויטל ולבני המשפחה היתה פרטיות מסוימת", היא מספרת.
עונג שבת בלי מסכים
"תוך מספר שעות הרגשנו שאנחנו מגיעים לבית של ההורים שלנו או של קרובי משפחה", נזכרת כהן בפגישה העיוורת הראשונה. "כשדפקנו בדלת השיניים שלי נקשו מרוב פחד אבל הדבר הראשון שמיטל עשתה היה לעטוף ולחבק אותי, וכך היא הפילה אצלי את כל המגננות".
גרף בחכמתה פנתה מיד למכנה המשותף ביניהן והציעה לכהן לעלות על מדים ולהצטרף אליה לביקור ניחומים אצל משפחה של שוטר שנפל במסגרת תפקידו. מאז שפרצה המלחמה הוסב תפקידה של גרף למקשרת ומתאמת בין המשטרה למשפחות הנרצחים והנעדרים. כהן, שהיתה מרותקת לממ"ד במשך מספר ימים, הסכימה בלי היסוס: "יש בינינו פערים אבל גם מכנים משותפים. ראיתי אצל מיטל את הערכים והכבוד ההדדי לזולת, וזה מה שקנה אותי".
טבילת האש אצל המשפחה האבלה גרמה להן להתחבר דרך הכאב ומשם הכל זרם בקלות. למחרת, ביום שישי, הן עשו יחד את ההכנות לשבת שלפני כן צוינה בדרך שונה לחלוטין אצל כל אחת מהמשפחות. "בשיחות המקדימות בינינו מיטל סיפרה לי מה הם אוכלים וכיצד הם מתנהלים בבית", מספרת כהן. "לפני שיצאנו לדרך הכנתי אוכל לימים הבאים כולל לשבת. הבאתי איתי גם סיר בשרי וחלבי וסכו"ם מתאים אבל ערן, בעלה של מיטל, קנה כלים חד פעמיים ועשה הכל כדי שנרגיש בנוח".
שלמה, בנם הקטן של רויטל ויוסף, בדיוק חגג יום הולדת, והמשפחה המארחת התנדבה להכין לו עוגה. "ערן אפה את העוגה בכלי חד פעמי לאחר שווידא שכל המרכיבים כשרים", מספר יוסף.
לפני כניסת השבת הדליקו גרף וכהן נרות שבת והעמידו סירים עם תבשילים מהבילים על הפלטה. "השורשים שלי הם טריפוליטאים", אומרת כהן. "הכנתי את כל הדברים הטובים, שזה אומר קוסקוס עם מפרום, קוקלה ודבחה. הנחנו את האוכל על שולחן השבת ואכלנו ביחד בלי להסתכל אחד לתוך הצלחת של חברו".
יוסף מספר על המאמצים הגדולים של המשפחה המארחת לאמץ את אורח החיים הדתי אליו הם לא רגילים: "ערן והילדים אוהד וליעם שמו כיפות, שרנו שירי שבת והיתה אווירה של קדושה. כשלערן היו שיחות מהצבא במסגרת המילואים הוא קם מהשולחן כדי לדבר רחוק מאיתנו והרגשתי לא נעים שהוא עושה את ההקרבה הזאת בשבילנו".
בימים כתיקונם כולל עונג השבת של משפחת גרף ישיבה מול הטלוויזיה אחרי הארוחה. נוכחותם של האורחים שומרי השבת התגלתה כמבורכת בשבוע הראשון של המלחמה. "כשהגענו הבחנו מיד במסך הטלוויזיה הענק שתופס את כל הסלון", מספרת כהן. "אני מודה שחששתי קצת מהאפשרות שהטלוויזיה תהיה דולקת כל השבת, בעיקר בגלל הילדים שעלולים להתפתות". גרף מחייכת וחושפת מיד איך התעלומה נפתרה: "הכל הסתדר כי פשוט לא הדלקנו טלוויזיה. במקום לצפות בזוועות מהמלחמה העברנו את השבת בשיחות ארוכות. לא הייתי צריכה אפילו לבקש משני הילדים המתבגרים שלי להתחשב, הם הבינו את זה לבד".
נעים להכיר
כשרעשי הרקע החיצוניים הושתקו והשותפים לדירה נאלצו להתמקד איש ברעהו, התחילו לקרות דברים מופלאים. "שני הילדים שלי נמצאים בשירות משמעותי וערן בעלי עושה מילואים", אומרת גרף. "במשך השנים התפתחו אצלי כעסים על החרדים, אבל במהלך השיחות שלי עם רויטל ויוסף למדתי שיעור מאלף".
יוסף, בוגר ישיבת פונוביץ בבני ברק, אינו עונה על הסטיגמה של החרדי הטיפוסי. מאחורי החליפה השחורה עומד אדם שמשרת בצבא קבע כראש מדור שילוב חרדים. "לקחתי את המשימה לאפשר לחרדים לשרת ולתרום למדינה כפרויקט חיי", הוא אומר. "במהלך המלחמה היו אלפי פניות של חרדים שביקשו להתגייס, ושיתוף הפעולה הוא גדול".
למרות ששניהם משרתים בכוחות הביטחון, נתקלים יוסף ורויטל בדעות קדומות על בסיס יומי. "כשאני הולך ברחוב עם חליפה וכובע ורויטל הולכת לצדי עם חצאית וכיסוי ראש, הרבה אנשים מביטים עלינו במבט עקום וחושבים לעצמם: 'הנה עוד משפחה חרדית משתמטת'".
הוא מודה כי הבורות קיימת בשני צדי המתרס: "אני הגעתי מהעולם החרדי ולא חשבתי שיום אחד אתארח אצל משפחה חילונית ואצליח להגמיש את אורח החיים הנוקשה שלי. קבלת הפנים החמה של מיטל וערן בתקופה הכי מאתגרת של המשפחה שלי, גרמה לי להכיר בצדדים היפים של החברה החילונית. הגענו אליהם במצב רוח שפוף וירוד. אני יכול לספר שבן דוד שלי מכיתת הכוננות בבארי נרצח ועוד כמה חיילים שלי היו נעדרים. פתחתי חפ"ק בתוך הבית של מיטל והיא איפשרה לנו להתנהג כאילו היינו אצלנו בבית".
גם גרף הצליחה להתנער מכמה סטיגמות שליליות על החברה החרדית. "כל התדמית של אברך חרדי שיושב ולומד כל היום תורה התנפצה לי", היא אומרת. "יוסף התגלה כבעל תומך וחרוץ מאין כמוהו. המטבח שלי מעולם לא היה נקי ומסודר יותר כמו אחרי הניקיון של יוסף".
רצון לחיבור אמיתי
במהלך השבוע וחצי המשותפים, גילו שתי המשפחות שהן חולקות בנוסף לערכים משותפים גם דעות פוליטיות דומות. "בסוף מתברר שכולנו רוצים בטובת המדינה ורוצים להיות חלק ממנה", אומרת גרף. "ראיתי את המסירות של יוסף ורויטל למען הצבא והמשטרה וכל המחשבות שהיו לי לפני כן קרסו בזו אחר זו".
קראו גם:
רויטל ויוסף מודים על המזל הטוב שנפל בחלקם. "הגענו למשפחה חמה, עוטפת ובעיקר פתוחה וגלויה", אומרת רויטל. ויוסף מוסיף: "אני איש צבא ויודע מה זה להיות עם אנשים לא חרדים. בדרך כלל אני תופס את הפינה שלי ומתנתק, אבל פה הרגשתי את הרצון של מיטל ובעלה להתחבר אלינו ממקום אמיתי".
ובכל זאת, לשהות יחד באותו בית במשך עשרה ימים זו משימה מאתגרת גם בלי ההבדלים באורח החיים. לא היו רגעים של שבירה?
גרף: "זה לא הזמן שאיתגר אותנו, אלא האירועים שחווינו ביחד תוך כדי ניסיון לתפקד במציאות משתנה. אלה היו ימים שהזמן איבד משמעות. אלה היו ימים קשים ומטלטלים של חרדה, דאגה וכאב לצד תקווה".
ואיך הילדים עברו את התקופה?
"הילדים התחברו בצורה מופלאה. הקטנים של רויטל וערן הביאו שמחה לבית, והגדולים שלנו גילו בעצמם חוזקות חדשות. במשך השבוע הם היו הרבה לבד בבית, כשאנחנו המבוגרים יצאנו לעבודה, והעבירו את הזמן במשחקים וביצירה".
בתום הביקור עברה משפחת כהן לדירה זמנית ברמת גן והילדים נקלטו במסגרות חינוכיות חלופיות עד שהם ירגישו מספיק בטוחים לחזור הביתה לאשקלון. שתי המשפחות לא נפגשו מאז בשל הנסיבות, אך בטוחות שהחברות המופלאה שנרקמה כנגד כל הסיכויים תחזיק לנצח. "אנחנו משוחחים בטלפון ומתכננים מפגש משותף שבו יהיו גם שני הילדים החיילים שלי שלא זכו להכיר את משפחת כהן", אומרת גרף באופיטמיות. "החברות שלנו היא לכל החיים".
