לאחר פרסום המקרה האחרון של האונס הקבוצתי באילת התיישבתי לקרוא תגובות ודעות של אנשים ברשתות החברתיות, ומשם עולה קול אחיד וברור - איבדנו את זה כחברה. כשלנו בחינוך, גם זה מהבית. זו לא אשמתו של גבר אחד או של שלושים גברים במקרה הספציפי הזה, זו אשמתנו כחברה. בחינוך, בהבנה ובענישה - או יותר נכון בחוסר החינוך, חוסר ההבנה, וחוסר הענישה.
אפשר, וצריך לכעוס ולכאוב. אבל מה שחשוב לא פחות לעשות זה להסביר, לחנך, לדבר, להנגיש, להמשיך להעביר את המסר בכל דרך אפשרית - יחסי מין מתקיימים מרצון ובהסכמה חופשית בלבד. עוד לא התבררו לעומק פרטי המקרה, אבל מה שברור לכולם הוא שיש חבורה של גברים/ נערים שיש להם אימהות, אחיות וחברות, אולי אפילו נשים ואולי אפילו בנות - ואף אחד מהם לא חשב שמה שקורה זה לא בסדר, שצריך לעצור את זה, שצריך להגן עליה, או לפחות לא פעל לשם כך.
כהורים – האחריות היא עלינו
עלינו חלה האחריות לחנך את הבנים שלנו וגם את הבנות לכבוד האדם באשר הוא. עלינו להסביר לילדים שאם הם נמצאים בסיטואציה חברתית שלא מתאימה להם - בין אם מעורבת בה אלימות מילולית, אלימות פיזית או כל סוג של פעילות מינית שאינה חוקית או מתאימה לגילם- הם צריכים להיות זהירים, קשובים ולחשוב פעמיים ולפעמים אפילו שלוש לפני שהם פועלים. הם גם צריכים לדעת שלדווח מידית זו לא הלשנה, זה דיווח שהוא בגדר חובה.
הילדים היום חשופים הרבה יותר וגם מתבגרים מהר יותר ותופתעו ואם אתם חושבים שאתם צריכים לדבר איתם רק כשהם בני נוער אתם טועים. זה מתחיל כבר כשהם ילדים. ילדים ובני נוער חושבים רוב הזמן מה החברים חושבים עליהם, למרות שעמוק בפנים הם יודעים שמה באמת חשוב – זה מה שהם חושבים על עצמם. ולמרות זאת הם עדיין מוצאים את הזמן בסיטואציות מסוימות נכנעים ללחץ חברתי מתוך רצון שבני גילם ו/או בני המין השני ירצו בקרבתם. כדי שיוכלו לזהות את ההשפעה של הלחץ החברתי, בין אם הוא סמוי או גלוי, עלינו ללמד אותם קודם כל לשים לב לסימני האזהרה הבאים –
1.תחושת איום – האם הם מרגישים מאוימים? מפוחדים? מרגישים שמכריחים אותם לעשות משהו לא טוב?
2.מעשה שנעשה לא מרצון חופשי – אם הם מסכימים לעשות משהו, אפילו שהם לא רוצים לעשות אותו ואפילו אם הם יודעים שהוא אסור.
3.מסווה של מעשה לגיטימי – המתבגרים פועלים לרוב מתוך הבנה ואמונה שהמעשה שלהם לגיטימי. משפטים כמו "אחי היא רוצה את זה" או "אל, תדאגי אני רק מלווה אותך לחדר" נשמעים כמו סיבות טובות להסכים למעשה. השאלות שהם צריכים לשאול את עצמם היא -האם באמת יש פה הסכמה הדדית ובחירה חופשית? האם יכולתי גם להגיד לא וזה היה בסדר?
4.תחושה לאחר המעשה – כיצד ירגישו אחרי? האם יחושו גאווה או בושה?
5השפעה של סמים או אלכוהול - שימוש בחומרים משני תודעה פוגמת ביכולת של כולם להבין את הסיטואציה ולקבל החלטה מותאמת למצב. צריכת אלכוהול מוגזמת אינה טובה לבריאות הנפשית והפיסית באף גיל בטח ובטח שלא בגיל ההתבגרות בו הם לא יודעים מתי לעצור.
5.האם הייתה הסכמה חופשית? תחת השפעת סמים או אלכוהול לא יכולה להיות הסכמה חופשית!! אז גם אם מישהו או מישהי אמרו כן, כדאי שהם יבינו שזה לא, ולא רק שלא יתקדמו אלא גם ידאגו להם למקום בטוח עם אנשים שישמרו עליהם עד שיעבור. כמו
כן, האחריות היא עלינו ההורים. כפי שאנחנו מלמדים אותם להסתכל לשני הצדדים לפני שחוצים את הכביש, כמו שאנחנו מלמדים אותם שאם שותים לא נוהגים, אנחנו צריכים ללמד אותם איך להבין שנדלקת נורה אדומה שאומרת משהו לא טוב קורה כאן וצריך לעצור את זה.
יש מצב, אין מצב
אם יש מצב שקורה משהו לא טוב, אין מצב שאנחנו לוקחים חלק בזה – זו צריכה להיות המנטרה שהמתבגרים משננים שוב ושוב. אני לא אקח חלק בסיטואציה שפוגעת, משפילה, מבזה אדם אחר (וזה לא משנה אם הסיטואציה היא מינית או לא). ולא רק שאני לא לוקח בכך חלק אני עוצר את זה ועכשיו. חשוב שנסביר למתבגרים לחשוב על ההלשכות לטווח הרחוק, על תגובת הסביבה, לא להתבייש לקרוא לעזרה ולדבר עם ההורים ולעצור את הסיטואציה.
הכותבת, מור קדר, היא עובדת סוציאלית, יועצת זוגית ומשפחתית ויועצת בתחום המיניות עם בני נוער וכותבת הספר 'על הפעם הראשונה'.
הביאה לדפוס אביגיל קדם
