עומרי (31) ומוריה (26) אסרף מרחובות התרגשו לקראת לידתו של בנם הבכור, אך שום קורס הכנה ללידה לא הכין אותם לבוקר הגורלי, כשלקול האזעקות מוריה נאלצה לרוץ במדרגות לחדר לידה.
צירים ופטריות עשן
"ביום שישי לפנות בוקר הייתה לי ירידת מים ואושפזתי", מספרת מוריה. "עבר עלי לילה נוראי עם צירים וכאבי תופת, אבל שום דבר לא התקדם ולא עצמתי עין. בשעה 6:30, בדיוק כשנרדמתי, נשמעה לפתע אזעקה".
על מנת להקל על היולדות תוכננה התינוקייה בקפלן כמרחב מוגן, ומוריה מיהרה אליו. "הייתי בשוק", היא אומרת. בעלי עומרי היה איתי, הצירים הלכו וגברו, בשלב מסוים נשכבתי על הרצפה כשכל הגוף מתפתל מכאבים. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה אבל ברקע האזעקות לא פסקו. היינו מאוד עסוקים בעצמנו, בכלל לא הבנו מה קורה בחוץ".
קראו גם:
למרות שהאזעקות נמשכו, האחיות הבינו שחייבים לקחת את מוריה לחדר לידה. "הן אמרו לי, 'יאללה, אנחנו עושות את זה'. אסור היה להשתמש במעלית אז ירדנו ברגל ארבע קומות. כל רגע נעצרתי כי הצירים היו מטורפים, הבניין רעד מהדי הפיצוצים ומהחלונות ראינו את פטריות העשן. זה היה הזוי. הייתי כל כך כאובה, שהראש לא הצליח לתפוס את הסיטואציה".
בחדר הלידה קיבלה אסרף אפידורל ורק כשהדליקה טלוויזיה, הבינה שמשהו נורא קורה. "במהלך הלידה האזעקות הפסיקו והיא עברה יחסית מהר. בחדר ההתאוששות פתחתי את הנייד ולראשונה ראיתי שיש ארבעה נעדרים מהקיבוץ בו גדלתי, אשדות יעקב איחוד.
"בתקווה שיביא שמחה לעולם"
"זאת הזיה, להביא חיים לעולם ביום כזה וזכות לאזן קצת את הכוחות מול ציר הרשע. הרגשתי שאני נמצאת ביקום מקביל, לא ידעתי איך לבשר לאנשים, איך אני יכולה לדבר על השמחה שלי ביום נורא כזה? בערב, בתינוקייה, כשאחזתי לראשונה את מתן יגל, ראיתי שהנעדרים מהקיבוץ שלי אותרו בחיים. קשה לעכל את זה. את הולכת על חבל דק, מצד אחד קורה אסון גדול, ומצד שני את ברגע המיוחד שלך".
שמו של הרך הנולד, מתן יגל, ניתן לו בתקווה שיביא שמחה לעולם. "חשבנו על השם מראש, אבל אין ספק שהוא מאוד הולם אותו. הוא מכניס אור לחיינו, אני לוקחת אותו למקום העבודה שלי עם ילדי החינוך המיוחד והוא ממש תינוק טיפולי, משמח את כולם.
"חשבתי לקרוא לו בארי אבל לא רציתי להפיל עליו מטען כזה. בדיעבד הבנתי שצירוף המקרים קצת הציל אותי, אני חרדתית, לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם היום הזה אלמלא הייתי כל כך עסוקה בלידה, בזכותה לא נשאבתי לפחד ולחרדה. כמובן שזה לא היה קל, בהתחלה הייתי רצה למקלט השכונתי עם מתן בידיים, לפעמים גם באמצע הנקה, לא מעיזה לנתק אותו כדי לא להרוס את ההאכלה. יש לי תיק עם בגדי הברית שלו וצמיד מבית החולים והוספתי גם סיכה של החטופים, כי זה חלק מהיום שלו לתמיד. עדיין לא החלטנו איך נחגוג לו שנה, כי התאריך מורכב. בעיקר כשהוא יגדל זה יהיה מאתגר".
