אביחי לוי מרחובות מחזיק בתואר שהיה מוותר עליו אם רק היה יכול - מטופל הדיאליזה השלישי הכי ותיק בעולם - והוא רק בן 44. הוא עבר מעל 180 ניתוחים, שתי השתלות כליה, מספר פעמים הצליחו להציל לו את הידיים ואת הרגל, אך לפני כמה שנים כרתו לו רגל אחת.
קראו גם:
בימים אלה יוצא ספר שכתב אביו על החיים עם מטופל דיאליזה, שיעורר מודעות למחקר שאולי יביא מזור למצבו ומכירותיו יממנו סיוע למשפחות אחרות שמתמודדות עם מצב דומה.
40 שנות דיאליזה
את אביחי לוי רבים מכירים מרחובות ומהסביבה. הוא הבעלים של "חצר הספא", הוא ניהל את קבוצת שעריים מעל לעשור בתקופה שזכתה בגביע הטוטו והוא חי ונושם את הקבוצה עד היום. הוא היה גם עיתונאי ספורט ובכלל דמות מוכרת מהעיר, כשרבים מכירים את סיפורו האישי, אך לא כולם מודעים לכך שמאז שהוא זוכר את עצמו הוא מטופל דיאליזה.
כשהיה בן ארבע בלבד התגלתה אצלו מחלת כליות נדירה שנגרמת מחיידק. מילד רגיל ובריא הוא הפך למטופל דיאליזה, ולאורך השנים עבר שתי השתלות, אחת מתורם צרפתי כשהוא בן עשר בלבד, ואחת מאביו בשלב מאוחר יותר. שתי ההשתלות נכשלו, וניסיון נוסף להשתלה בארצות הברית בשלב מאוחר יותר בחיים גם כן לא צלח.
אביו אבישי לוי, לשעבר חלוץ מכבי שעריים, כתב עליו כבר שני ספרים. השני, "על חוט השערה", עומד בימים אלה למכירה, והוא נועד לעורר מודעות למחקר פורץ דרך שאולי יסייע להציל את חייו של אביחי שכיום לא יכול לעבור השתלת כליה נוספת, משום שגופו נותר ללא מערכת חיסונית והוא סובל מזיהום קשה שאי־אפשר לנתח בשל סכנת חיים.
ההכנסות מהספר יועברו לסיוע למשפחות של חולי דיאליזה.
"היום אני נמצא בבעיה רצינית", מספר השבוע אביחי. "יש לי 100% נוגדנים, שזה אומר שאין לי מערכת חיסונית. לפני עשר שנים התפתח לי פצע בבטן מהמקום שבו קיבלתי פעם דיאליזה, הוא התפתח לזיהום ובחצי השנה האחרונה עברתי שני ניתוחים אבל הם לא עזרו". לדבריו, ניתוח נוסף הוא לא אפשרות כיוון שישנה סבירות גבוהה שלא יצא ממנו בחיים, לכן הוא נאלץ לקחת אנטיביוטיקה דרך הווריד, לשארית חייו. "בשישי-שבת האחרונים החום עלה ל־40 מעלות, המטפלת לא הייתה בסוף השבוע, אבא שלי לא במצב טוב, אמא שלי נפטרה, אחותי בארצות הברית, אז טיפל בי החבר הכי טוב שלי מורן קריטי (הזמר), שגר בצמוד אליי. לא יודע מה הייתי עושה בלי החברים הטובים שלי", הוא מספר.
אביחי נחשב למטופל שמספר השנים ששרד את טיפולי הדיאליזה הוא השלישי הכי גדול בעולם. למעשה, הוא כבר 40 שנה מקבל את הטיפולים ובעוד שרבים אחרים לא שורדים את הטיפולים אפילו עשור, אביחי בכל פעם מצליח לצאת מהסיבוכים הרבים שהטיפולים הקשים גורמים לגופו.
"אומרים שאני נס רפואי, אבל הספר מדבר בדיוק על זה, על מה עוברת משפחה שיש בה מטופל דיאליזה, ואיך זה לא הפתרון. אתם כל הזמן ממציאים מכשירים טכנולוגיים מתקדמים יותר שיעזרו לאחיות לעשות את הטיפולים טוב יותר, אבל איזה חיים נותנים לבן אדם עם הטיפולים?"
בין חיים למוות
לוי חלם להיות שחקן כדורגל והיה מכור לקבוצת מכבי שעריים מילדות, עד היום במשחקים חשובים תראו אותו מריע ביציע. את הקבוצה הכיר מילדות היטב כי אביו, אבישי לוי, הוא חלוץ העבר האגדי של הקבוצה כשזו שיחקה בליגה הלאומית בשנות ה־60. כשהיה ילד ואז נער, הרופאים הזהירו את אביחי שלא יעסוק בספורט אינטנסיבי, אבל הוא לא הקשיב ושיחק כל החיים בין הטיפולים, וגם לא נמנע מלטרוף את החיים. הוא טייל בכל העולם, עבד כעיתונאי ספורט במשך שנים והיה בהנהלת קבוצת מכבי שעריים מעל לעשור.
"בכל מקום שהייתי הולך הייתי קובע לי דיאליזה, אבל לא נתתי לטיפולים לעצור אותי", הוא מספר. "לא פעם ולא פעמיים ביקורים שלי בחו"ל הסתיימו בטיסת חירום חזרה ארצה".
כשהיה ילד צעיר, בן עשר בלבד, עבר את ההשתלה הראשונה בצרפת. "הוטסתי בטיסת חירום, הרופא הצרפתי שראה אותי שם אמר: 'קטסטרופה'. היה מאוד קשה להיות שם בתור ילד שלא דובר את השפה, לא נתנו להורים להיכנס לחדר בלילה והייתי נשאר שם לבד ומפחד. חזרתי לישראל נפוח והטיפול לא הצליח, אז חזרתי לדיאליזה", הוא מספר.
"אני בן 44 ואני לא זוכר את עצמי בריא, לא זוכר כבר כמה פעמים הייתי מורדם ומונשם, ארבע או חמש פעמים הרופאים אמרו להורים שלי שהם לא יודעים אם אשרוד את הלילה"
מספר שנים מאוחר יותר אביו תרם לו כליה, אך גם תרומה זו נכשלה, ובין לבין הוא עבר מעל ל־180 ניתוחים, כל פעם בשל פגיעת הדיאליזה באיבר אחר בגופו. "זה הכל מהדיאליזה, היא הורסת את הגוף לאט־לאט. מי שאין לו כליות זורקים אותו לדיאליזה, אומרים לך שאלה החיים ואין לך ברירות, והסבל הוא עצום.
"אני בן 44 ואני לא זוכר את עצמי בריא, לא זוכר כבר כמה פעמים הייתי מורדם ומונשם, ארבע או חמש פעמים הרופאים אמרו להורים שלי שהם לא יודעים אם אשרוד את הלילה, היה לי אירוע מוחי בגיל 20 באוטובוס בדרך לאילת עם חברים, היינו צריכים לעצור בצומת גדרה ולהתפנות לבית חולים, היו לי שני התקפי לב, היה לי נמק ביד ימין, ביד שמאל, ברגל שמאל ואז בימין, את רגל ימין לא הצליחו להציל לי והיום אני מקווה שאוכל להתאושש מהפצע המזוהם שיש לי כדי שאוכל לעבור שיקום ולשים פרוטזה ולחזור ללכת".
בזכות החברים
לפני כחמש שנים, בנסיבות טראגיות, אמו של אביחי נפטרה. "הייתה לה חסימת מעיים שגרמה לנמק, היא הייתה מורדמת ומונשמת ובעצם לא היה מה לעשות. התקשרתי לרופא שלי באסף הרופא ושאלתי אותו מה הסיכויים שלה, הוא היה זה שאמר לי באופן גלוי שאין לה סיכוי לצאת מזה, ושהוא מצטער. שמרתי את זה לעצמי ונכנסתי לחדר להיפרד ממנה", מספר אביחי.
כיום הוא חי בבית שבו גדל, בשכונה, היכן שרבים מחבריו הטובים נמצאים. "החברים הם החיים שלי", הוא אומר. "הם נותנים לי את הכוח, משכיחים לי את הצרות, יש לי הרבה אנשים שדואגים לי ואוהבים אותי ועושים בשבילי כל כך הרבה, הם נותנים לי את הכוח לחיות".
למרות מצבו הקשה, אביחי מקפיד לשמור על אופטימיות. "אני אוהב את החיים ולא מוותר, יש בי אמונה ועוצמה חזקה שהבריאות שלי תגיע, למרות טיפולי הדיאליזה, העייפות, למרות שאין כוחות, אהבת החיים תמיד מנצחת וחזקה מהכל".
נלחמת למען אחיה
טלי עטיה, אחותו הגדולה של אביחי נלחמת עבורו כבר שנים רבות. "בשנות השמונים הרופאים לא ידעו מה הבעיה, אביחי היה מאושפז שנתיים, ורק כשהכליות שלו היו גמורות שלחו אותו לבית החולים שערי צדק, שם אמרו להורים שאם היה מגיע מוקדם יותר, היה ניתן לפתור את הבעיה עם תרופה, כי הייתה לו בסך הכול דליפה של חלבון בשתן", היא מספרת.
"לכל מקום שהייתי הולך הייתי קובע לי דיאליזה, אבל לא נתתי לטיפולים לעצור אותי. לא פעם ולא פעמיים ביקורים שלי בחו"ל הסתיימו בטיסת חירום חזרה ארצה"
הסיפור בשלמותו מסופר בספרים, איך נדבק אביחי בחיידק לא ידוע, איך אביו ביקר אצל מרפאים ורבנים אך לא הגיע בזמן לשערי צדק. "החיידק יושב עליו עד היום, לפני שנים התחילו לצלם על אביחי סרט דוקומנטרי שמועמד היום לכמה פסטיבלים באירופה בשם I wish to live".
לדברי טלי, כיום המטרה העיקרית של המשפחה היא לעורר מודעות למחקר שנעשה בסן פרנסיסקו של כליה מכאנית (ראה מסגרת), אליו הגיעה לאחר ש-250 בתי חולים סירבו לקבל את אביחי אליהם.
טלי מתפעלת מהכוחות של אחיה. "אין הרבה אנשים שעוברים כל כך הרבה קושי וממשיכים הלאה בכל הכוח. וזה בא לידי ביטוי מאוד בסרט עליו. את קמה מהסרט ואומרת 'וואלה, החיים שלי מדהימים, איזו זכות יש לי שאלוהים חנן אותי להיות בריאה'. וזה מה שאני רוצה – להביא לעולם סיפור של אדם נדיר, של מחקרים שצריכים עזרה, מאה שנה כל חולי הכליות נשלחים לעשות דיאליזה שמייצרת מיליארדים לאנשים בודדים, אם כולנו נמשיך לא לעשות כלום, לא יקרה כלום".
התקווה לחולי הדיאליזה
המחקר שעשוי להביא מזור לחולי כליות מדבר על חיבור כליה מכאנית. הכליה המכאנית היא קופסה שמשמשת ככליה בתוך הגוף, לא צריך בשבילה תרופות ואין לגוף התנגדות אליה, גם לא משנה מה סוג הדם שלך. לדברי טלי, אחותו של אביחי, כרגע החוקרים סיימו את השלב של הניסויים בחיות ועד סוף השנה הם אמורים לעשות ניסיונות בבני אדם כשהכליה מחוץ לגוף.
"יש למחקר קשיים, יש לו התנגדויות של מכוני הדיאליזה שלא רוצים שזה יקרה, ויש קשיים כלכליים. גם כאן בארץ יש מחקר תאי גזע של פרופ' בני דקל שנמצא בשלבים מתקדמים, ואנחנו רוצים לעורר מודעות למחקרים האלו.
כשאני מספרת לחולי כליות על המחקרים, הם אומרים וואו, זה יכול לשנות את העולם, אבל לא היה אחד שזרם איתי באנרגיה, אמרו כן, זה ייקח שנים וכולם חסרי אמונה".
עוד חדשות רחובות
