בחודש יוני האחרון הלכה לעולמה בגיל 90 איה לביא ז"ל, המורה המיתולוגית לדרמה מרחובות. מאחוריה היא הותירה הפקות מרהיבות ומאות תלמידים ששומרים עד היום על הגחלת של "בימת הנוער" שהקימה במו ידיה וכל כך אהבה.
קראו גם:
"תלמידים הגיעו אליה מכל העיר, מבתי הספר ויצמן, שפרינצק וסמילנסקי", נזכר השבוע שלמה טולדו, מנהלה הנוכחי של מחלקת אמנויות הבמה וההפקות של החברה העירונית.
את דרכו בחוג הדרמה של לביא ז"ל הוא התחיל כשהיה בסך הכל בכיתה ו'. היה זה אחרי שהשתתף באופרטה של בני מצווה, והמורה שלו אמרה שהוא צריך ללכת לחוג הדרמה, שנחשב אז לשם דבר באיזור. "בסיום אותה שנה הכריזו ברחובות על חגיגות ה־80 לעיר, ובבית העם החליטו לעשות מחזמר עלילתי בו השתתפנו כל תלמידי החוג", מספר טולדו. לביא ביימה את המחזמר, בו השתתפו מאות בני נוער וילדים מכיתה ה' ועד תיכון, שם גם התגבש אצלה הרעיון להקים גוף תיאטרון מרכזי.
קולות מלחמה
"נגמר המחזמר עליו עבדנו שנה, עלינו לתיכון, המשכנו בחוג הדרמה ואז הגיע 6 באוקטובר 1973", מספר טולדו. "מלחמת יום הכיפורים פרצה ולפתע מצאנו את עצמנו, ילדים בכל הגילאים, רצים הביתה למקלטים, והתחילה תקופה קשה מאוד.
"הייתי בכיתה י"א, בן 17. כל אחד התפזר לתפקיד אחר להתנדבות. אביו עליו השלום של דני רובס היה איש משרד העבודה, ותפקידו היה לשבץ בני נוער במקומות עבודה. אז דני, שבעצמו היה חבר בחוג הדרמה, התנדב בדואר, ואני התנדבתי בבית חולים קפלן. לא היו לימודים, היה מצב חירום בארץ וכל אחד היה צריך למצוא לו תעסוקה".
טולדו מספר שלבית חולים קפלן היו מגיעים פצועים רבים. "אתה שואל והם מספרים מה ראו וחוו. האווירה היתה מאוד קשה, ויום אחד איה הזמינה את כולנו לסלון שלה בבית ברחוב פינס 14, ושם היא סיפרה לכולנו על הרעיון שלה".
'בני רחובות' מופיעים
בפגישה עם קבוצת הנערים והנערות שהלכו איתה יד ביד כבר שנים בחוג הדרמה, סיפרה לביא על רצונה שהנערות והנערים המוכשרים יילכו לשמח פצועים בבית חולים קפלן ובשיקום פגועי הלם קרב בנס ציונה.
"הרבה בני נוער שמחו, ואני בגאוותי אמרתי 'לא, יש לי תפקיד יותר חשוב – אני מתנדב בבית חולים קפלן, ונוצרו כבר קשרים עם הפצועים'. הם התחילו עם החזרות ושבוע לאחר מכן פגשתי את חבריי בבית חולים קפלן כשבאו לשמח את הפצועים. כשראיתי מה זה עשה לפצועים, הבנתי. הם שרו שירים ועשו שמח, שירי שלום ומכל הבא ליד, אז הצטרפתי אליהם", הוא מספר.
בהפסקת האש המשיכו לזרום הפצועים והלומי הקרב לבתי החולים ברחבי הארץ, וקבוצת הזמר המשמחת שנולדה, הפכה לשם דבר והחלו להזמין אותה להופעות. "חזרנו כבר ללמוד, אבל את ההופעות שלנו לא הפסקנו. זה עבר מפה לאוזן שיש ברחובות להקה כזו, ובנינו מופע עם כל קטעי השירה מההופעות בבתי החולים", מספר טולדנו.
הנערות והנערים שרו שירי כוורת וחוה אלברשטיין עם קטעי מעבר ומערכונים לצד שירי ארץ ישראל ושירי פופולריים. "מאוחר יותר הקימו את צעירי תל אביב, ולנו באותה התקופה קראו 'בני רחובות'".
בימת הנוער קמה
אחרי תקופת המלחמה ולאחר שחרשו את כל הארץ, מצא עצמו הגרעין הקשה של ההופעות ושל חוג הדרמה מופיע בטקס ברית ערים תאומות ובטקס הענקת אזרחות של כבוד לנשיא המדינה דאז אפרים קציר, רחובותי ואיש מכון ויצמן.
"איה הבינה שלהקת בני רחובות קטנה עליה, והתחלנו לתהות איך לקרוא לתיאטרון העתידי שלה, שעוד משנת 1970 נמצא במוחה הקודח. תיאטרון שיכיל את כל בני הנוער בעיר. אנחנו המצאנו שמות מגוחכים, אבל היא הציעה את 'בימת הנוער' ועד היום אנחנו כל כך מזוהים עם השם הזה, שאם מישהו בעיר אחרת רוצה לקרוא לחוג התיאטרון שלו כך אנו מזדעקים. יש רק בימת הנוער אחת והיא ברחובות".
עבור טולדו וחבריו, הקמת הקבוצה היוותה באותה תקופה ריפוי לחבריה, והרוח הזו נותרה מאז ועד היום בבימת הנוער. "כל הקמת המוסד הזה מאז ועד היום, לפחות לכל אותם חבר'ה שעברו בו בתקופה ההיא, זה סוג של הליך ריפוי. מדברים על בני נוער וילדים בעוטף עזה ושדרות, מה עושה מגיפה או תקופת לחץ של מלחמה לנפש של אותם נערים ונערות, ואנחנו היינו עסוקים ביצירה, בתרבות ואמנות, ובדברים היותר יפים של החיים, וגדלנו טוב, בעוד המדינה היתה בטראומה".
טולדו מסכם באומרו כי אותה מלחמה עיצבה את אישיותו בפרט ואת דרך חייו התרבותית בכלל. "את זה ניסינו אני וחבריי ברבות השנים להמשיך ‑ את הרוח והחזון של איה לביא, שברוך השם נמשכת עד היום ועברה כחוט השני. איה עד ימיה האחרונים לפני מספר חודשים ידעה לשמר את המורשת. הילדים גדלו על הסיפורים והמסורת, המדריכים שבאו לעבוד שם, המנהלים שניהלו בהמשך גדלו על הרוח הזו, והיא יוצאת דופן הן בנוף הארץ והן בנוף העולם".
עוד חדשות רחובות
