מי שהיו בין הראשונות ששמעו את העדויות המזוויעות מה-7 באוקטובר, ישירות מפי הפצועים - היו העובדות הסוציאליות. הצצה אל המציאות היומיומית שלהן במרכז הרפואי קפלן, מאז אותה שבת שחורה, מספרת בין היתר את הסיפור שכולנו חווינו מאז.
לאה בר-אל, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בקפלן, משחזרת את שעברה באותו יום נורא: "תוך שעה מתחילת האזעקות כבר הגיעו שבע עובדות סוציאליות לחדר המיון בקפלן, והתחילו לקבל את הפצועים. שמענו את סיפורי הפצועים והתחלנו להבין את גודל הזוועות, שבשלב זה עוד לא השתקפו בחדשות. די מהר נפל האסימון שהרע מכל עוד לפנינו. התחלנו לחלק בינינו את העבודה כי אנחנו מבינות שזה רק גל ראשון, ושזה הולך להיות ארוך".
"אחת הפעולות הראשונות שהבנו שצריך ליישם היא למקד את העבודה שלנו. אם מישהו סבל מהתקף חרדה - עזרנו לו להוריד את העוצמה, פינינו לטיפול רפואי וחיפשנו מישהו שילווה אותו, כדי שלא יישאר לבד. אחר כך חזרנו לוודא שהמצב טוב יותר, וככה המשכנו למטופל הבא. לא היה זמן להתעכב".
קראו גם:
במקביל לטיפול בפצועים, פתחו צוות העובדות הסוציאליות גם מוקד משפחות: "שעות ספורות לאחר תחילת הלחימה כבר היינו זמינות למאות אנשים שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם".
לאה מתארת מעגל תמיכה עצום בהיקפו, והעובדות הסוציאליות הן אחת החוליות במעגל- ומקבלות תמיכה גם הן: "אחת העובדות תיארה סיטואציה של זוג הורים ובנם שהגיעו להיפרד מבן נוסף שנרצח במתקפה. ההורים בכו על גופת הבן, העו"סית סימנה לאחיו להניח יד על גבם של ההורים, ללטף ולהרגיע. במקביל, הניחה העו"סית את ידה על האח שנפרד מאחיו, ובאותו זמן הונחה עליה יד של אחות שנכחה בחדר אף היא. סיטואציה סוריאליסטית, נוגעת ללב".
צוות בחרדה
במשך תקופה ארוכה במהלך המלחמה, העו"סיות היו בבית החולים 24/7: "המטופלים פחות צריכים עזרה בשעות הלילה, אבל אנחנו נשארות כי בלילה צוות בית החולים הוא זה שצריך את העזרה והתמיכה. לאורך כל ימי הלחימה אנחנו מטפלות בצוותים שמשתפים על חרדה אישית או על בן משפחה, או שנמצאים במחלקה וצריכים סיוע קבוצתי או פרטני". מאז ועד היום, הן ממשיכות במלאכה החשובה הזו – מטפלות ומסייעות למטופלים המגיעים למיון בשל סיבות הקשורות במלחמה, ולא פחות חשוב – מסייעות לצוותים אשר חוו טלטלה גדולה".
איך אתן מפתחות חוסן מול הסיטואציות הבלתי נתפסות הללו?
"בשגרה כבר למדתי מה הדברים שנותנים לי כוח - עכשיו אני רק צריכה להזכיר לעצמי את הדברים האלה. החובה שלנו אחת כלפיי השנייה היא להזכיר לעצמנו שאנחנו יודעות לעשות את זה. והכי מחזק - העובדה שאנחנו יודעות שצריך אותנו כדי לשפר את המצב, לעזור, הידיעה הזו שאנחנו עושות משהו טוב".
