קצת לפני הקורונה מצאה עצמה טל שפירא־אלקיים, מרצה, מטפלת בפסיכודרמה ובימאית תיאטרון קהילתי תושבת נס ציונה, כותבת פוסט בפייסבוק על חלום שלה להקים קבוצה בה אנשים יחליפו בגדים, מוצרים ורהיטים, כדי להפוך את הקיימות לדבר נגיש עבור כולם.
קראו גם:
את הפוסט שלה ראו ליבי ברגמן, בעלת משרד יחסי ציבור מרחובות, וליהי מגריץ־רונן, פוסט־דוקטורנטית במכון ויצמן, והן החליטו להרים את הכפפה ולפנות אליה.
"מספיק בגדים בעולם"
"הייתי צריכה בגדים בשביל הבנות שלי ועצבן אותי שאני צריכה לקנות או להזמין ואין לי קרובות משפחה שגרות קרוב אליי ויכולות להעביר לי בגדים של הילדים הבוגרים שלהן", נזכרת שפירא־אלקיים. "רציתי לייצר איזשהו פורמט שמאפשר לי ללכת שני רחובות ליד ולקבל את מה שאני רוצה, כי יש מספיק בגדים בעולם. כתבתי פוסט וככה הגעתי לליהי וליבי שאמרו שזה רעיון מעולה ושהן ישמחו לעזור".
עד מהרה הקבוצה "חבילה עוברת" גדלה והיום היא מונה כ־5,000 משתתפות ומשתתפים, ונפתחו גם קבוצות־בנות רבות בערים רמת גן, מודיעין, אשדוד, חולון וראשון לציון.
אם מישהו מחפש פריט, הן אומרות שהוא לא צריך להרגיש לא נעים.
"יש תנאים מאוד ברורים לקבוצה", אומרת ברגמן. "זו לא קבוצת תרומות, אז לא כותבים שמחפשים משהו לאם חד־הורית, אבל כל אחת יכולה לכתוב שהיא מחפשת 'תיק לילד שעולה לכיתה א', עדיף מיניונים'. אנחנו דוגלות בכך שכולם שווים, ואם מישהו מחפש פריט הוא לא צריך להרגיש לא נעים. אנחנו לא מעודדים קנייה, אז אין המלצות איפה אפשר לקנות משהו. אנחנו לא מוסרים מוצרי מזון פתוחים אלא רק סגורים, כמו קפה, מטרנה וכדומה. יש לנו למשל מישהי בקבוצה שאת כל הדברים עבור התינוק שלה היא הביאה מהקבוצה, החל מחיתולים ועד לעגלה".
"מעודדות קיימות"
הקבוצה קמה בעיקר על בסיס רעיון הקיימות והשמירה על הסביבה.
"אנחנו מעודדות קיימות", ממשיכה ברגמן, "יש לנו שרשור של הסרת כתמים, יש טיפים והמלצות על חנויות יד שנייה, יש ערכות רב־פעמיות למסיבות, ומדי פעם אנחנו מפרסמות מסיבת החלפות שאחרים עושים, ובחודש מאי הגיעה בקשה שהקבוצה תקיים מסיבת החלפות וקיבלנו אישור לעשות אותה בגן גנדי ברחוב רוז'נסקי. היינו שם כל היום ואנשים הביאו ולקחו דברים ופתאום ליהי הביאה חליפה ירוקה ואמרתי לעצמי שזה וינטג', איך אנשים לא לוקחים אותה? בסוף אני לקחתי אותה. היא היתה מהממת, אמרתי שאם לא אמצא למי להעביר אותה, אעביר אותה לטל, חברה שלי שעובדת בשנקר".
וכך עשתה החליפה הייחודית את דרכה ממסיבת ההחלפות למוזיאון שנקר, לאחר שהגיעה לידיה של ליהי מגריץ־רונן:
"חברה קנתה את החליפה מהביגודית של ויצ"ו. עוד היתה עליה התווית של הביגודית והם השתמשו בה לפורים והיא ישבה אצלם בבית. כשסיפרתי לה על מסיבת ההחלפות היא שלפה את החליפה החוצה ולקחתי אותה למסיבה.
מהמסיבה היא הגיעה לידיה של ברגמן, שמסרה אותה לטל גרנובסקי־אמית, מנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר (ראו מסגרת).
קליפס או פסנתר עתיק
בקבוצת ההחלפה מוסרים ונותנים הכל. הפריטים הכי קטנים שנמסרו היו מכסה לבקבוק של תינוק, סיכה לראש וקליפס לשיער. הפריט הכי גדול היה מטבח שלם של בית שהיה שייך לאנשים מבוגרים.
מדי פעם יש גם פוסטים מצחיקים, כמו: "מוסרת עייפות, יש מספיק לכולם מוזמנים להגיע", או מישהי שרצתה למסור את בעלה בתקופת הקורונה.
"נוצרות גם חברויות ויש מחוות בין המשתתפים, למשל מישהו לקח פריט והשאיר ליד הדלת עוגה או עוגיות. מישהי העלתה פוסט והראתה איך הבית שלה נראה אחרי השיפוץ, והסבירה איזה פריט לקחה ממי", מספרת ברגמן. "היתה גם מישהי שאח שלה התחתן וזו היתה חתונה בסטייל של מיחזור. הם חיפשו 40 קופסאות מטרנה כדי לצבוע אותן ולשתול בהן עציצים. כולן הציעו לה חבילות, ואחרי זה היא פרסמה את התמונות מהחתונה".
הקבוצה מאוד פעילה, איך משתלטים על כל מה שקורה בה?
ברגמן: "אני עובדת באינטרנט ואני נמצאת בקבוצה הרבה. יצא לי גם שם של האדמינית הביצ'ית".
מגריץ־רונן ושפירא־אלקיים מתפעלות את הקבוצה בשעות הערב. כולן מפקחות על כך שלא עולים בקבוצה פרסומים, וכן שאנשים לא מפרסמים דברים שאסור למסור בקבוצה, ושאנשים מודעים לכללי הקבוצה ומוסרים חפצים ופריטים במצב טוב.
יש גם כלל ברור שהמגיבה הראשונה לפוסט היא הזכאית לאסוף את הפריט, ולפעמים גם עולה פוסט כועס של מוסרי פריטים שחיכו שיבואו לאסוף מהם פריט ואז המבקשים נעלמו או לא אמרו תודה.
איזה פריטים יוצאי דופן יצא לכן לראות?
ברגמן: "מישהי מסרה טירה אדירה שאבא בנה לבת שלה מקרטון, ובסגר מישהי רמזה שהיא רוצה למסור את בעלה". מגריץ־רונן: "מישהי אחת חיפשה למסירה גרזן ואבן אש. הבן שלה בחינוך ביתי והיא רצתה ללמד אותו הישרדות".
עזרה הדדית
מנהלות הקבוצה מספרות שהיא מדבקת. "הרבה נשים מספרות שהן נכנסות לקבוצה ומשהו ב'ווייב' שלה גורם להן לפנות דברים מהבית, להסתכל שוב מסביב ולראות אם הן צריכות את הפריטים האלה או לא", מספרת שפירא־אלקיים. "יש המון עזרה הדדית וזה לא מופרך שתרשמי שאת מחפשת משהו ותקבלי אותו".
הן מספרות על מסירות של שמלות כלה, על אנשים שמצאו בגדים חדשים לילדים שלהם תוך יום אחד, החלפות פאזלים בסגרים וגם אנשים שמחזירים לקבוצה את מה שקיבלו ממנה אחרי שסיימו את השימוש בפריט.
היו גם החלפות של חולצות בית ספר, ויש ילדים שכבר מכירים את הקבוצה ומבקשים מאמא שלהם לכתוב בה שהם רוצים משחק כזה או אחר.
"הצלחנו לייצר מצב שאת מסתכלת על מה שאת לא צריכה ויודעת שיהיו לו עוד חיים ‑ יש מי שייקח אותו ולא יקנה דבר חדש, וזה מה שמשמעותי כאן", מסכמת ברגמן.
גלגולה של חליפה
האוסף של שנקר הוא היחידי בארץ שלא נמצא בידיים פרטיות. "אנחנו מלמדות היסטוריה וחוקרות אופנה ואנחנו מסתכלות על אופנה קצת כמו על ארכיאולוגיה", אומרת טל גרנובסקי־אמית. "כשאנחנו מוצאות פריט, אנחנו מפענחות באיזו תקופה הוא נוצר, מה ההשלכות של התקופה על הפריט, איך הגיעו לצורה שלו ומה אפשר ללמוד דרך העיצוב, הצורה והפרקטיקה של אותו חפץ.
"החליפה הירוקה היא כנראה משנות השישים, עדיין לא חקרנו אותה לעומק, אבל מבחינת הצורה והצבע היא מתאימה לתקופה. היא של צמד אחיות בשם האחיות אנגלנדר, שפעלו בשנות החמישים והשישים בארץ. השילוב של הצבע והעובדה שהיא תוצרת הארץ ויש עליה טיקט, לוגו ושם המעצבות, גרמה לנו לשמוח לקבל אותה. יש לנו עוד כמה פריטים של האחיות אנגלנדר".
כעת, כך מספרת גרנובסקי־אמית, החליפה נמצאת בשלבי הליך קבלתה לארכיון: "היא תעבור הערכה של שימור וניקיון. יש לנו אוסף ברמה מוזיאלית ואנחנו מתנהלות בתנאים הקפדניים של אוספים כאלה. הארכיון שלנו מונה 8,000 פריטים מהמאה ה־19 ועד היום, יש פריטים מקומיים ויש בינלאומיים עם מעצבים מכל העולם ומישראל. אנחנו מלמדות קורסים של תולדות האופנה גם לקהל הרחב ובליווי הבגדים".
לדבריה, החליפה תעבור הערכה, ניקוי ושימור, ואם צריך יתוקנו בה חורים ותפרים שנפרמו. לאחר מכן היא תעבור ניקוי ואז תצולם על ידי צלם מקצועי ותעלה לאתר שנקר, לארכיון.
עוד חדשות רחובות
