התמדה, רצון להצליח ותחושה של בית הצליחו לדחוף את ש' שסבלה כילדה מקשיי הסתגלות לאחר שעלתה מאיראן, לבחור דווקא במקצוע ההוראה. "בתיכון שבו למדתי אמרו שאין טעם שאגיע לבית הספר, ודווקא בגלל שהצלחתי אני רואה חשיבות גדולה בלהיות מורה שרואה את התלמידים שלה".
קראו גם:
לא פחות מאשר בבית הספר בו למדה, ולאחר מכן כמורה ביחידות השונות בצה"ל, כמי שנאמר לה באחד התיכונים הגדולים בעיר שאין טעם בהגעתה לבית הספר, היא רואה היום את החשיבות הגדולה של מציאת מקום שרואה את התלמידים.
ש' (43) עלתה מאיראן בשנת 1987 כשהיא בת עשר לרחובות, שם הוריה מתגוררים עד היום. היא התמודדה עם חבלי קליטה לא פשוטים, ובראשם קשיי שפה. "אני לא זוכרת את איראן שלפני המהפכה, הייתי בת שנתיים כשהיא התרחשה", היא מספרת. "בימים ההם יהודים לא יכלו סתם כך לצאת מהמדינה והעלייה ארצה היתה מורכבת. אמרנו שאנחנו יוצאים לבקר את סבתא בגרמניה ועלינו בטיסה דרך טורקיה. אבא שלי נשאר כערבון לכך שנחזור ולאחר מכן ברח בדרך לא חוקית".
תחילה למדה ש' בבית ספר יסודי בעיר ואז נקלטה לאחד התיכונים הגדולים, שם חוותה קשיי הסתגלות קשים במיוחד בחטיבת הביניים. "את עוברת למנטליות שונה, ולשפה אחרת. ילדים יכולים להיות עם אכזר כשהם רוצים. באתי כתלמידה טובה מכיתה ד' באיראן ופה אני לא מבינה אף מילה ורק יודעת לקרוא ולכתוב, הכיתות גדולות ולהגיע לתיכון נחשב היה מרוץ שקשה לעמוד בו.
"לא הגעתי הרבה פעמים אבל לא הייתי מופרעת, הלכתי לאיבוד", היא מסבירה. "היו את קשיי הקליטה, גיל ההתבגרות, העניין החברתי, זה בעצם להתמודד עם יותר מידי דברים. היום איראן זה דבר מגניב, בטח אחרי הסדרה טהרן, אבל כשהגעתי זה לא היה ככה".
כאשר ש' הגיעה לכיתה ט' נאמר לה שעליה למצוא תיכון מקצועי שיקלוט אותה לשורותיו, "יש שיחה עם ההורים ואומרים 'זה לא מתאים, אין סיכוי שהילדה תתקבל לתיכונים הרגילים ברחובות, תנסו בתי ספר מקצועיים'".
ש' החלה לחפש בית ספר מקצועי, "בזמנו היו בתי ספר מקצועיים שהציעו מקצועות כמו לוגיסטיקה, טבחות וספרות. בבית ספר אורט צריפין בראשון לציון היתה מגמת מינהל ואמרתי 'אוקיי, אפשר אולי להתקדם משם במסלול הרגיל של החיים לעבודה משרדית'".
מיד עם תחילת הלימודים הבינה ש' שהלימודים במקום יהיו אחרים, "הרגשתי שהגיעו קבוצה של ילדים שרואים בלימודים האלה הזדמנות ורוצים להצליח ושלכל אחד יש מקום, המורה מדבר אליך ורואה אותך. מבחינתי שם נולדה עוד משפחה בשבילי", מספרת ש'. "ממצב שבו בית הספר היה מעבר לכביש אבל התקשיתי לחצות אותו, הגעתי למצב שאני קמה מוקדם בבוקר כדי לנסוע באוטובוסים ולהגיע בזמן לשיעור. תחושת השייכות הייתה חשובה לי יותר מכל דבר אחר באותה התקופה, את רוצה להיות חלק מהמקום, גם אם זה לצבוע את הקירות".
המקום השפיע עליה עד כדי כך שכשסיימה את לימודיה והתגייסה לצבא ביקשה ש' לצאת להדרכה ובסיום הטירונות הגיעה חזרה לאורט צריפין כמדריכה "הרגשתי שאני יכולה לשים את הפרק של הילדה שלא הסתגלה מאחוריי. הייתי משמעותית לילדים אחרים, ועבדתי לצד המחנכים והמורים שהיו לי רגע לפני הגיוס".
לאחר השירות הצבאי התחילה ש' לעבוד כרכזת מקצועית בבית הספר ולימים מחנכת כיתה, כל זאת במקביל להשלמת בגרויות, תואר ראשון, תעודת הוראה ותואר שני. "כמחנכת היה לי חשוב שכל תלמיד ותלמיד לא יחוש את מה שאני חשתי".
עשור לאחר השחרור קיבלה ש' הצעה לחזור לשורות הצבא כדי לעסוק בחינוך והוראה ביחידות השונות בצה"ל, "כיום אני מאחלת לשלושת ילדיי שכשיהיו גדולים הם יקבלו יחס אישי כמו שאני קיבלתי בתיכון ולא ירגישו שקופים".
רוצים לקרוא עוד? כל חדשות רחובות
