רלף טרופר בן ה־90 הוא המורה המיתולוגי לאנגלית של בית ספר קציר ברחובות, ותאמינו או לא, הוא מלמד עד היום ב"זום" שתי כיתות של עמותת על"ה.
קראו גם:
לכבוד חנוכה, שבמהלכו הוא חוגג יום הולדת, ולכבוד יום המחנך, הוא מספר על חייו, על אהבתו הגדולה להוראה, על התלמידים שהוא עוד פוגש ברחוב ועל תקופת הקורונה, שלא השפיעה על חדוות ההוראה שלו.
מהצאן לרפת
טרופר נולד בשנת 1930 בטורונטו שבקנדה, לאחר שהוריו היגרו לשם מפולין שנה קודם לכן, התנאי של אמו לנישואין. יש לו אח אחד, פרופ' להיסטוריה שמתגורר בקנדה וצעיר ממנו ב־11 שנה, והם קרובים אחד לשני ומדברים לפחות פעמיים בשבוע.
טרופר גדל ולמד בתיכון בקנדה והיה חבר בתנועת "הבונים הצעירים". הוא הגיע עם גרעין התנועה לבדו ארצה בשנת 1950 לקבוצת גבע, שם היה רועה צאן. לאחר שנה התגייס לנח"ל, ובמחנה אלנבי בירושלים פגשו הוא וחבריו כמה בנות מ"עיינות", בהן שולה אשתו, ילידת כפר ביל"ו. עם תום שירותו הגיע עם הגרעין שלו לחזק את קיבוץ אורים, שם עבד כרפתן, ושולה הגיעה עם הגרעין שלה לקיבוץ ארז. כשהתחתנו לאחר כמה חודשים עברה שולה לאורים, אך רצתה לעזוב את החיים הקיבוציים בזמן שרלף רצה ללמוד.
"חזרנו לקנדה", הוא מספר. "שולה היתה בהריון עם הבת הבכורה שלנו והמטרה היתה בסופו של דבר לחזור ארצה. כמעט שלא חזרנו. שלושת ילדיי נולדו בקנדה ‑ עדינה, אורנה וגילי. עדינה בדיוק נולדה ולא היה כסף, אז עבדתי אצל דוד שלי, שהיתה לו נגרייה, וכל הזמן רציתי ללמוד".
בסופו של דבר, למרות הקשיים, טרופר החל לקחת קורסים באוניברסיטה בפסיכולוגיה ובלשנות. "החלום היה פסיכולוגיה, אבל ראיתי שאין בזה הרבה עבודה ואנחנו תמיד חלמנו לחזור ארצה, אז למדתי הוראה ולימוד שפה זרה ועשיתי תואר שני".
אחרי 21 שנים חזרה המשפחה ארצה לרחובות, כדי להיות קרובים למשפחה בכפר ביל"ו. בשנת 1974 התקבל טרופר לעבודה בבית ספר קציר כמורה לאנגלית בחצי משרה, ועוד חצי משרה בבית הספר עמל בעיר.
מאלמנות לזוגיות
במשך שנים רבות היה טרופר המורה המיתולוגי לאנגלית של בית הספר, ויש שיאמרו כי הוא המורה המיתולוגי של בית הספר עד היום. "כשלימדתי שולה חלתה מאוד ובסופו של דבר נפטרה", הוא מספר ומסביר שההוראה גרמה לו לא לשקוע באבל. הוא היה אמור לפרוש רשמית מ"קציר" בגיל 60, אך התבקש להישאר וכך עבר לו עוד עשור שלם בכיתה עד שפרש. בינתיים הכיר במסיבה את מרים במפגש חברים והם נישאו וחולקים את חייהם עד היום.
"התלמידים שלי מזהים אותי בכל מקום ‑ פקידים בבנק, בקופת החולים. הם מזהים אותי ועוצרים אותי ברחוב"
אחרי הפרישה טרופר, איש נמרץ גם כיום בגילו, חש שיש לו עוד הרבה מה לתרום. "הייתי חבר הסתדרות המורים ובימים ההם היה צריך לשלם דמי חבר", הוא נזכר. "הלכתי למשרד לשלם וישבה שם אישה ששאלה אם אני מורה לאנגלית, ומדוע אני לא עושה קורס למורים שרוצים ללמוד אנגלית. אמרתי שזה רעיון פנטסטי. פרסמנו ובאו אנשים והיתה קבוצה גדולה שרצתה ללמוד לדבר אנגלית, ולאט־לאט באו עוד, וכבר 17 שנה שיש לי שתי כיתות קבועות".
עם השנים הקורסים בוטלו אבל הכיתות הנאמנות של רלף המשיכו עימו לעמותת על"ה, העמותה למען המבוגר ברחובות, "ושם היינו עד הקורונה והלימודים עברו לזום", מספר טרופר. "לא כולם אוהבים את זה. מתוך כיתה של 13 תלמידים מתחברים שמונה, ואנחנו עושים 40 דקות של שיעור פעם בשבוע. זה יותר כמו מפגש. אנחנו מדברים, כל אחד מדבר באנגלית בלבד, ואני מתקן אותם אם צריך ומוסיף מילים שאולי חסרות להם".
למה להמשיך ללמד ולא לנוח?
"זה ממלא לי את השבוע. אני מחפש נושאים לדבר עליהם ומאמרים, ואנחנו פותחים שיעור עם דברים שאנשים רוצים לדבר עליהם. אז אחד מספר שלנכדה היתה בת מצווה, אחר מספר שהבן שלו התחתן או שהוא נסע להודו, והכל באנגלית. רק לי מותר לדבר בעברית. הם יכולים לשבור את השיניים, אבל הם צריכים לדבר אנגלית.
"אני עושה את זה בשביל הכיף. אני אוהב את זה, העיקר ללמד ולהיות עסוק. מלבד הזום לא הרגשתי את הקורונה".
הזמן שלו גם מלא נכדים ונינים רבים, איתם הוא משוחח בכל הזדמנות.
סיפרו לי שכשאתה הולך ברחוב אתה ממש סלב.
"התלמידים שלי מזהים אותי בכל מקום ‑ פקידים בבנק, בקופת החולים. הם מזהים אותי ועוצרים אותי ברחוב. אומרים לי – 'רלף! אתה היית המורה שלי!', גם הורים של התלמידים עוצרים אותי ברחוב, זה מאוד מחמיא לי".
עוד חדשות רחובות
