בקצה שדרות וולקני בשיכון סלע ברחובות שוכן בית הדיור המוגן "לב רחובות". לאורך השנים הגיעו אליו רבים מוותיקי העיר. אחת מהן היא אסתר אלוני (88), הגננת הראשונה של מעברת ברנר ובהמשך המנהלת המיתולוגית של בית ספר שז"ר בעיר.
קראו גם:
"קיבלתי 50 ילדים עם סוכריות", היא נזכרת השבוע. "הם לא ידעו עברית כמעט ואני נזכרתי במילים בערבית שלמדתי מהימים שאמא היתה מביאה עופות וירקות מזרנוגה (כפר ערבי שננטש ב־1948 והיום יושבת עליו שכונת קריית משה, א.ק) ופתאום ככה יצאו לי המילים. גרתי איתם ביחד באוהלים ובשיטפון הגדול הלכנו ברגל וישנו יומיים בקבוצת שילר".
לאחר עשר שנים במעברה, אלוני עברה לרחובות והמשיכה לעבוד כגננת במשך שנתיים נוספות, עד שהמשפחה היגרה לאילת, שם המשיכה את דרכה בחינוך כמורה ואז כמנהלת בית ספר. לאחר 13 שנה, פנו אליה לשוב לרחובות בבקשה לנהל מוסד חינוכי חדש בעיר, בית ספר שז"ר. "הבאתי איתי את כל הניסיון שלי, הכנסתי עבודה בקבוצות, ההורים היו שותפים לכל, טיפחתי את הילדים המיוחדים. רכבת הנוסעים הראשונה שיצאה מרחובות לירושלים היתה של בית הספר שלנו, כשיזמתי לעלות עם הילדים ביום ירושלים לציין אותו שם".
לאורך השנים כתבה אלוני על חוויותיה ורשמיה מתחום החינוך, 20 קלסרים מלאים בתובנות, אותם איגדה לספר אחד שהעבירה לדורות המורים שבאו אחריה.
את פוגשת לפעמים תלמידים שלך?
"כל הזמן. לא מזמן הגיע לכאן לביקור איש עם ילדות נחמדות, אני כדרכי פניתי אליהן והוא אמר לי: 'הייתי התלמיד שלך'. היום הוא חוקר במכון ויצמן", מספרת אלוני בהתרגשות.
לדבריה, היא שמחה שאת ימי הקורונה היא מעבירה בדיור מוגן, "זה עדיף, הרבה אנשים רוצים לעבור עכשיו כי בבית אתה יושב בין ארבע קירות וכאן יש לי חוגים ואני מציירת והולכת להרצאות ומתעמלת".
ומה יש לך לומר כאשת חינוך על מה שקורה עם הקורונה?
"קשה. אני משתגעת ממה שנעשה לחינוך ואנחנו נשלם בשביל זה".
תספורת לויצמן
אביבה חביבי (89) היא נכדתו של יחזקאל חביבי, ראש משפחת חביבי שעלתה ארצה בשנת 1903 והיתה למשפחה הראשונה והיחידה בכל העיר מעדת פרס. הם הגיעו לרחובות כדי לחפש עבודה ובהתחלה התגוררו בצריף של החברה קדישא. יחזקאל היה בין הפועלים הראשונים, מנוטעי כרם מנוחה ונחלה שבתוך זמן קצר מונה למנהלו. בתוך כמה שנים קנו בני המשפחה לעצמם שטח ברחוב יעקב, בנו עליו בית ונטעו סביבו עצי שקד. אסתר חביבי, סבתה של אביבה, היתה האופה הראשונה של רחובות ונהגה לחלק מהלחם שאפתה לנזקקים. אביה של אביבה היה הספר הראשון ברחובות, "היתה לו מספרה ברחוב יעקב וד"ר חיים ויצמן היה מזמין אותו לביתו כדי להסתפר", מספרת אביבה, "אבא רצה שנמשיך את דרכו אבל רק אני המשכתי ובמשך הרבה שנים היתה לי מספרה ברחובות".
אסתר אלוני: "לא מזמן הגיע לכאן לביקור איש עם ילדות נחמדות, אני כדרכי פניתי אליהן והוא אמר לי: 'הייתי התלמיד שלך'. היום הוא חוקר במכון ויצמן"
לפני 20 שנה היא עברה ללב רחובות, ולדבריה כל הזמן פוגשת לקוחות מפעם, לעתים גם בלב רחובות עצמו. "אם יש דבר שמורגש במיוחד בתקופת הקורונה הוא הגעגוע למשפחות", היא אומרת, "זו תקופה קשה שאנחנו רחוקים מהילדים, הם באים בימי שישי אבל זה לא אותו דבר, לפני כן היו באים אלי ואני אליהם, ועכשיו זה לא אפשרי".
חוג בהיסטוריה
אברהם צ'ירסקי מגן (88) הגיע לבית האבות רק לפני כשלוש שנים, אבל מאז כבר הפך לחלק בלתי נפרד ממנו, במיוחד מאז פרוץ הקורונה. הוריו עלו בעלייה השנייה והגיעו לרחובות, הוא עצמו למד בבית הספר העממי במושבה ובשנת 1950 התגייס לחיל האוויר. לאחר שש שנים עבר לעבוד בתעשייה האווירית ושימש בשורת תפקידים בכירים בהם לקח חלק בהנדסה וייצור של מערכות טילים. אחרי 40 שנה, כשיצא לפנסיה, הוא עשה הסבה ולמד לעומק היסטוריה של עם ישראל, בדגש מיוחד על העיר רחובות, ובהמשך הקים עמותה עם עשרות חובבי היסטוריה.
"מאז פרוץ המגיפה אני מעביר הרצאות בלב רחובות במסגרת חוג מיוחד שבניתי לתקופת הקורונה", הוא מספר, "אני מתגעגע להרצאות, כאן יש לי חוג סקרן מאוד וזו המטרה של העמותה שהקמתי, העשרה וידע לגיל השלישי. בימי הקורונה עדיף להיות בדיור מוגן ולא בבית. לנו יש כאן הרבה מאוד עניין לעומת אוכלוסייה בוגרת שגרה בעיר בימים שבהם אין בתי קולנוע, מסעדות ותרבות ואין אפשרות להיפגש עם חברים וידידים. כאן אנחנו כל הזמן נפגשים וזה מחזק אותנו כדי שנוכל לעבור את התקופה".
עוד חדשות רחובות
