השנה, ברוח התקופה, ייערכו ביום הכיפורים התפילות בבית כנסת "אוהל שרה" ברחובות בחצר המוצלת בעצי צאלון שבמקום, והחזן יעמוד בכניסה אליה כדי שקולו יישמע גם מחוץ למוסד הרחובותי הוותיק וגם בתוכו.
קראו גם:
"אוהל שרה" הוא בית כנסת שטומן בחובו סיפורים מיוחדים, אותם ניאות השבוע לספר הגבאי של המקום ב־20 השנה האחרונות, משה גנץ.
בית הכנסת נבנה בשנת 1903. את הקרקע שעליו הוא עומד ואת הכסף לבנייתו תרמו סימה ויעקב ברוידה, ממשפחות מייסדי העיר. בית הכנסת נקרא על שם שרה בת הרב יעקב רבינוביץ, אמה של הגברת ברוידה.
גנץ מספר שכילד הוא גר ברחוב עזרא ולא התפלל באוהל שרה, אך הוא זוכר אותו היטב כיוון שהיה בית הכנסת המרכזי והתקיימו בו אירועים שונים.
לדבריו, בחגים ובימים הנוראים מתאסף במקום קהל רב, הממלא את ההיכל ואת החצר סביבו. פעמיים בשנה, בשבת שובה ובשבת הגדול, מתקיימת בו דרשת הרב הראשי לרחובות, שהוא גם רב בית הכנסת, ואל דרשה זו מתאספים ובאים כל גדולי רבני העיר וקהל רב.
"הייתי בא כילד עם אבא שלי לשבת הגדול ולשבת שובה", מספר גנץ. "בעיני ילד זה היה ארמון. אני בעיקר זוכר את הקשת הגדולה מעל ארון הקודש, שהיתה צבועה בכחול כמו השמיים, וממנה ירדו כמו טיפות זהב של כוכבים. כילד זו היתה תמונה נפלאה ואני מאוד רוצה להחזיר את זה, אבל זה מאוד יקר".
"להחזיר עטרה ליושנה"
החיים גלגלו את גנץ למקומות אחרים והוא עזב את רחובות ונסע לשליחות בחו"ל. כשחזר, לפני 20 שנה, מצא בית כנסת שנזקק לסיוע, "גם מבחינה ארגונית וגם מבחינת הצורה של בית הכנסת. הכל היה מוזנח וזה בער בי, נכנסתי להנהלה והצלחתי להביא את בית הכנסת למה שהוא היום".
אך לא מדובר בהליך פשוט. בית הכנסת היה מוזנח. לאורך השנים חידשו אותו והוא כוסה בהתזת בטון, והאותנטיות שלו נפגמה לדברי גנץ.
ליד בית הכנסת הגדול היה קיים במשך שנים רבות בית העם, שם היה בית קולנוע מוזנח. כשהעירייה החליטה לשקם ולשחזר אותו, החל מאבק על הנושא שאף הגיע לבג"ץ.
"אמרו שלא ייתכן שיקום היכל תרבות ליד בית כנסת", מספר גנץ, "וכששאלו אותי, אמרתי שאני לא רואה שום בעיה. אני כילד זוכר שהיה פה בית קולנוע. זה לא דבר חדש שהמציאו פה".
ראש העירייה רחמים מלול ביקש מגנץ מכתב שבו הוא מצהיר שהנהלת בית הכנסת לא מתנגדת לנושא. "אמרתי: אין בעיה, לא מתנגדים אבל ביקשתי דבר אחד – אל תעצור בהיכל התרבות, תעזור לי לשמר ולהחזיר בבית הכנסת עטרה ליושנה, והוא עמד במילתו".
כיום מבקרות מאה משפחות קבועות בבית הכנסת, רבות מהן ממשפחות הוותיקים בעיר, ומה שניתן להגדיר "שומרי מסורת", ורובם באים בימים נוראים, בחגים, ומדי פעם מביאים את הנכדים לחגוג בר מצווה.
"קרה משהו לציבור הדתי־לאומי ברחובות", אומר גנץ. "הרבה משפחות שהיו האוכלוסייה של בית הכנסת בנו להן בתי כנסת משלהם בצד המזרחי של העיר. חלק נשארו, וחלק חזרו בעקבות השימור".
הכיסא של סבא
היום המרגש ביותר בבית הכנסת לדעת גנץ הוא יום הכיפורים. "אני לא יודע מה יהיה השנה בגלל הקורונה, אבל ביום כיפור רגיל פותחים את החלונות כי אנשים צובאים עליהם. זה מרגש מאוד, במיוחד עם צאת החג, בתקיעת שופר של סוף יום כיפור, כשכל האיזור כאן מתמלא באנשים".
ביום כיפור, הוא מסביר, ניתן לרכוש כיסא כמו בכל בתי הכנסת. ישנם אנשים ממשפחות הוותיקים שמשלמים כבר שנים רבות כדי לשמר את דמי חברות הוועד ואת הכיסא של הסבא, ובמקרים מסוימים של הסבא־רבא, שנפטרו כבר לפני שנים רבות.
"חלק מהמשפחות הוותיקות ‑ בשבילן בית הכנסת זה כמו טאבו, זה המקום שלהם והם רוצים לשמור אותו גם לילדים שלהם, אז הם ממשיכים לשלם את מס החבר והם מקפידים לבוא לפה, לאותו כיסא של הסבא והסבא־רבא".
לפני 20 שנה, כשגנץ נכנס למקום והחליט לשמרו, הוא החל לחפש חפצים ישנים שיוכלו להיות חלק מהשימור. לדבריו, לא היתה כלל מודעות לשימור באותם זמנים, ובמסגרת חיפושיו עלה לעליית הגג של בית הכנסת ושם מצא חפצים רבים, בין היתר את העיטורים שמקשטים כיום את הקירות. "ובין הדברים בעליית הגג מצאתי סטנדר (במת תפילה, א"ק), זרוק ומוזנח. התחלתי לברר עם הוותיקים, והם אמרו לי שזה הסטנדר של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה מגיע לכאן בכל קיץ. הרב קוק היה לוקח חופשה כמו שכולם לוקחים בקיץ, והוא אהב לבוא לרחובות, ולא רק הוא. אנשים רבים ראו ברחובות ובגדרה ערי נופש, ובהם רחל המשוררת. הוא היה בא קבוע וזה היה הסטנדר שלו. מצד ימין היה הרב, ומצד שמאל האורחים החשובים".
גנץ דאג לשיפוץ הסטנדר, אך שמר עליו אותנטי וכיום הוא עומד בבית הכנסת כל השנה.
עוד מספר גנץ, שכל מבואת בית הכנסת היתה מכוסה בלוחיות זיכרון משיש, והוא, למורת רוחם של חלק מהנוגעים בדבר, החליט כחלק מהשימור להקים קיר זיכרון חדש לוותיקים, ולוח זיכרון כללי דיגיטלי. במסגרת העבודות פירק את לוחות השיש ומצא חור בקיר המבואה.
"שוב שאלתי את הוותיקים, שזכרו שבעבר הכוך הזה היה המקום של קופת הצדקה של בית הכנסת, והגבאים של בית הכנסת בשנות ה־50 וה־60 כיסו את הכוך בלוחות שיש".
גנץ בחר לשמר את הכוך ממש כשם שהוא, כשהוא תר אחר קופת צדקה שתהיה דומה לזו שהיתה במקום בעבר. "הסבירו לי איך היא נראית, קופת ברזל עם מפתח", הוא אומר. מפעם לפעם הוא יוצא לשוק הפשפשים בחיפוש אחר קופה דומה אך לא נחל הצלחה בנושא עד כה.
בינתיים, הכוך, שסגור עם מעטפת שקופה, משמש אותו להדרכת ילדי בית הספר שמגיעים למקום ורואים בו את אבן הכורכר החשופה ממנה בנו את בית הכנסת. "באים תלמידים לבר מצווה ולקבל את התורה, ואני מספר להם איך בנו את בית הכנסת מאבני הכורכר וזה ממחיש את זה", הוא מספר. "אנשים מסוימים אף שמים דרך חריצי הכיסוי כסף צדקה למקום, אות זיכרון לקופה שעמדה במקום בעבר".
המזוזה מירדן
סיפור מיוחד נוסף של בית הכנסת הוא סיפורה של מזוזת השלום ‑ המזוזה של דלת הכניסה לבית הכנסת. "אנחנו מאמינים בשילוב – תורה ועבודה, דת ומדע, דת ואמונה, הכל ביחד", אומר גנץ. "המזוזה עשויה משתי אבנים – כהה ובהירה, אותן הביאו מהור ההר בירדן".
"על פי המסורת, קבור בהור ההר אהרון הכהן, אחיו של משה רבנו. אהרון היה 'אוהב שלום ורודף שלום'. בנוסף, רחובות נקראת רחובות על שם הבאר שיצחק אבינו חפר, לה קרא 'רחובות', על שום ש'הרחיב השם לנו'. לקחתי את שני הפסוקים, 'אהרון אוהב שלום', ו'רחובות עיר שלום' בגלל הבאר, עם שתי האבנים ביחד, וקראנו לה מזוזת השלום".
גנץ מסכם באומרו כי לקראת יום הכיפור המתקרב, הוא מתכונן לתפילה על פי הנחיות התו הסגול. יש לו כיסאות פלסטיק, מרפסת וחצר גדולה ומוצלת. "החזן, במקום שיעמוד על הבמה, יעמוד בכניסה, ואז ישמעו אותו בפנים ובחוץ. צריך להיות יצירתי, והיתרון שלנו הוא שיש לנו את האופציות", הוא אומר. "הביטוי האולטימטיבי לכך הוא שמאז הקורונה, לאחר עשרות שנים שלא התקיימה חתונה במקום, החלו לערוך בבית הכנסת גם חופות".
לעוד חדשות רחובות
