אלה המפקדים שלנו! סגן אלוף במיל' יוני פסדר, קצין בכיר ומחנך כיתה מעורר השראה, עזב לפני מספר שבועות את השירות בצו 8 ביחידה מובחרת במילואים כדי לתרום כליה לאדם שמעולם לא הכיר. הוא לא רצה לוותר על התרומה שלו למדינה ומנגד גם לא על המצווה הגדולה שהחליט לעשות ויהי מה - להציל חיים.
המלחמה קצת עיכבה את התוכניות מבחינתו, אבל בחודש שעבר הבשילה העת והוא זכה להציל את חייו של יניב ליברטי, תושב אשדוד, שכבר ארבע שנים וחצי חייו הם סבל מתמשך. אחרי סדרת בדיקות מקיפה, פסדר השיל מעליו את המדים הצבאיים לטובת חלוק בית החולים ומיד התמסר למשימה.
ליברטי (40) נכנס בשנה האחרונה לרשימת ההמתנה, אבל לא ידע מתי ואם היא תגיע וממי. עד שהקצין המושיע עזב לכמה ימים את ענייני המלחמה והתפנה להציל את חייו.
קראו גם:
"תבין, אתה המלאך שלי, נתת לי חיים", אמר ליברטי לפסדר במפגש המרגש אחרי ההשתלה. אחרי שנים של סבל וטיפול אינטנסיבי ומפרך בדיאליזה שמסכנת את חייו, הגיע מבחינתו של ליברטי, המלאך שגאל אותו מייסוריו.
"אני מאוד שמח לראות אותך מחייך ושזכיתי לעשות את המעשה הזה", השיב לו פסדר והוסיף: "הייתי מקדים את ההשתלה אם הייתי יודע שאתה סובל כבר ארבע שנים וחצי. המלחמה קצת עיכבה את העניינים, ואף יכולתי לדחות את ההליך יותר, אבל אני שמח שלבסוף הכול הסתדר וזה יצא אל הפועל".
חיים של תרומה
פסדר (50), נשוי לרבקי ואב לארבעה ילדים, שירת במשך רוב שנות חייו בצבא קבע בצנחנים, שם הגיע עד לתפקיד סגן מפקד חטיבתי. לפני שש שנים השתחרר מהמדים ופנה לתחום החינוך, עשה הסבה והפך למורה לפיזיקה. בארבע השנים הראשונות לימד בבית הספר במזכרת בתיה ובהמשך ניהל חטיבת ביניים בירושלים. בתחילת השנה הנוכחית עבר ללמד בבית הספר נבון ביבנה, לחנך כיתה ולשמש כרכז שכבה.
פסדר עוד לא הספיק להכיר את תלמידיו בחודש ספטמבר בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, מיד הגיעה תקופת החגים ובסופה פרצה המלחמה והוא גויס.
המלחמה תפסה אותו בביתו במזכרת בתיה. "כמו כולם, האזעקות העירו את כולנו. אחרי כמה רגעים כבר הייתי אצל השכנים, שהבית שלהם ספג פגיעה ישירה והם ניצלו בנס כי היו בממ"ד. אצלנו הבית נפגע מהדף, חלונות התנפצו וגם הרכב חטף כמה רסיסים. עוד באותו בוקר אני והבן שלי פתחנו טלפונים ניידים, כבר בשעה עשר וחצי הייתי בחמ"ל והבן שלי המשיך דרומה ליחידה שלו. מאז אנחנו שם".
כאמור, ביום שלישי, ב-16 בחודש ינואר, בבית חולים תל השומר הוא נותח ואחת מכליותיו הוצאה מגופו ולאחר מכן הושתלה בגופו של ליברטי.
למה היית צריך את זה?
"לתרום זה עניין של רצון שטבוע בי הרבה שנים ויש כל מיני דרכים לעשות את זה. סיימתי את הצבא אחרי 25 שנה, השתחררתי והלכתי לחינוך בעיקר בגלל התרומה לקהילה. אני גם עושה מילואים למרות שאני לא חייב וזה גם מתוך הצורך לתרום. אותו גבר עם ההתנדבות שלי באגודת 'ידידים' שמסייעת בחילוץ אנשים בדרכים. לפני המון שנים החלטתי לחתום על טופס אדי לתרומת איברים וגם זה חלק מהעניין. כבר אז הסכמתי שבמותי אצווה לאחרים את חייהם".
בימים האחרונים חזר פסדר לסוג של שגרה משולבת עם החלמה, חזרה לעבודה בבית הספר וגם במילואים. "ארבעה ימים בשבוע אני בבית הספר ובשאר במילואים", הוא אומר ומספר על קבלת הפנים שערכו לו התלמידים בבית הספר כשהוא חזר מהניתוח וגם מהשירות במילואים, יחד עם מספר מורים ומורות נוספים שגם הם היו במילואים. "קבלת הפנים הייתה מרגשת מאוד. כמה מהתלמידות אמרו לי בחיוך שגם הן עכשיו שוקלות לתרום כליה".
גם ראש עיריית יבנה רועי גבאי שלח לו זר פרחים תודה בצירוף מכתב הוקרה.
איך הגיבו החיילים שלך?
"בהתלהבות רבה וברצון שלהם לתרום גם".
חברות לכל החיים
ליברטי בן 40 מאשדוד חזר בשבועות האחרונים לשגרת חייו עם כליה חדשה. הוא סבל מאי ספיקת כליות שגרמה לו לבצע באופן קבוע דיאליזה פעמיים בשבוע, עכשיו הוא בריא כמעט ככל האדם. "לא היו לי חיים במשך ארבע שנים", סיפר ליברטי, גרוש ואב לילד. "הכול קרה באופן פתאומי. לפני ארבע שנים וחצי חזרתי מהעבודה, יצאתי מהמקלחת ואין כליות. הרגשתי רעד בגוף. משהו מוזר כזה. אחר כך הגיע שלב הדיאליזה הקשה ונכנסתי לרשימת ההמתנה עד שהגיע התור שלי".
על הקשר עם פסדר, אמר: "אנחנו בקשר מאז ההשתלה ואני מאמין שזו תהיה חברות לכל החיים".
פסדר מסביר את הרצון שלו בכלל לתרום. "לפני המון שנים כשהייתי בשירות קרבי בצבא, עניינו אותי לחתום על כרטיס אדי והתייעצתי בזמנו עם סבא שלי, הרב אברהם חזן. הוא השיב לי בעניין והסביר ואמר 'שכל מה שאני עושה כדי להציל חיים אם זה במוות או תוך כדי החיים זו מצווה'. זה לא שחשבתי אז לתרום כליה אלא לתרום איברים אחרי המוות אם חלילה קורה משהו".
ולפני מספר שנים הבנת שאתה גם תורם כליה.
"לפני שלוש שנים פגשתי את חילי טרופר (השר וחבר הכנסת א.א.). הכרנו ביחידת דובדבן, הייתי מ"פ שם והוא היה מ"מ. שאלתי אותו כמה שאלות על החלטתו לתרום כליה וזה בהחלט נתן לי דחיפה גם לעשות. מותו של הרב ישעיהו הבר שייסד את עמותת "מתנת חיים" כדי לסייע לאנשים בתרומת איברים, נתן לי דחיפה נוספת. לפני שנה החלטתי סופית שאני הולך על זה והתחלתי בהליך הרפואי.
"פניתי לעמותת 'מתנת חיים' ונרשמתי שם, אחר כך התחלתי בסדרת בדיקות דרך קופת החולים. אחרי השלב הראשון הייתי צריך לבחור בית חולים שאני רוצה לבצע בו את ההשתלה ובחרתי בשיבא תל השומר. שם נקבעו לי בדיקות נוספות מקיפות שכוללות גם בדיקות דם, שתן, אולטרסאונד, בדיקות ריאות, לב, מאמץ, קולונסקופיה. אפילו היו לי בדיקות רגשיות ונפשיות עם עובדת סוציאליות וגם פסיכולוג. בסוף התהליך מתכנסת ועדה מטעם משרד הבריאות עם פסיכולוג נוסף ממשרד הבריאות כדי לבדוק שהכל תפור ונעול וממשיכים הלאה לעבר היעד".
הדאגה במשפחה
המועד להוצאת הכליה נקבע שלושה שבועות אחרי תחילת המלחמה, אבל זו עיכבה הכול. פסדר התגייס למילואים עד שהעניינים התבהרו מעט ברצועת עזה. "החלטתי במהלך המלחמה שאני ממתין עוד קצת ואכן העת הזו הגיעה בחודש שעבר. הודעתי למפקדים שלי בצבא שאני נעלם לכמה ימים והתייצבתי להליך הרפואי".
איך הגיבו במשפחה לרצון שלך לתרום כליה?
"המשפחה הייתה שותפה לכל ההליך, עמדה לצידי וכמובן העריכה מאוד את המעשה. שבוע וחצי לפני התרומה שיתפתי גם את הילדים, סיפרתי להם על ההליך והסיכונים. הבן שלי שהוא חייל שמשרת ביחידה מיוחדת ברצועת עזה, אמר לי שזה לא מקובל עליו, הוא אמר לי את זה מתוך דאגה לבריאות שלי, וגם הוא שאל אותי למה אני צריך לתרום כליה למישהו שאני לא מכיר. שמחתי שהבן שלי אמר את האמת שלו והסברתי דרך סיפור שאם מישהו טובע בנהר אז אתה לא יכול להתעלם מזה, גם אם אתה לא מכיר אותו אתה לוקח סיכון ומנסה להציל אותו. דיברתי על הסיכונים של הניתוח ושל ההישארות עם כליה אחת ובעיקר על הסיכוי של החזרת חיים למישהו אחר שמשווע להצלה.
"אחרי הדיון הזה התחבקנו והמשכנו הלאה ואם תשאל אותו היום, הוא גאה מאוד במעשה שאבא שלו עשה".
היו לך תנאים לתרומה? נניח רק ליהודי?
"זה לא עבר לי בראש", אומר פסדר. "לכל תורם יש המון שאלות, מה חשוב לי, האם זה לגבר או לאישה, או זה יהודי ערבי או נוצרי, ואני לא סימנתי כלום. לא ידעתי למי אני תורם והייתה לי רק בקשה אחת, שיקבל את זה מישהו שצריך את זה מאוד ויש סיכוי טוב שזה יצליח.
"עברנו ואנחנו עוברים ימים לא פשוטים. כשעם ישראל נמצא במצוקה הוא מתאגד ונרתם. הרבה תורמים, לחיילים, למשפחות, ולכן גם את התרומה שלי אני רואה כדבר טבעי לכל דבר".
