ביום ראשון הקרוב יציינו בני משפחתה וחבריה של הנערה מעיין ספיר ז"ל את יום מותה. לפני 13 שנה קראו לו "הרצח שזעזע את המדינה", אבל היום צעירים רבים אינם יודעים מי הייתה מעיין, גם לא כאלה שגרים ברחובות.
שבועיים לאחר שהמדינה החליטה שלא לקצוב את עונשו של רוצחה, התיישבנו לשיחה קשה עם אביה של מעיין, עוזיעם. הידיעה כי בכל שנתיים ייאלץ להילחם שהאנס והרוצח של בתו יישאר מאחורי סורג ובריח מתישה אותו ובעיקר הוא מתקשה להבין מדוע מפעל ההנצחה של בתו גווע עם השנים ונשכח.
הגורל היכה פעם אחר פעם
זה קרה ב־27 במאי 2005. מעיין ספיר, נערה יפהפייה בת 15, הצטלמה בצהריים לשומר המסך בטלפון שלה, אחיה צילם אותה ושניהם לא ידעו שזו תהיה תמונתה האחרונה. צילום, כפי שמתחוור לנו לאורך הראיון, הוא חלק בלתי נפרד מחייה של משפחת ספיר, כמו מתמונה לתמונה האירועים חולפים, דרך עיניו של האב, עוזיעם, צלם במקצועו.
בערך בשעה 20:00 מעיין יצאה מביתה ברחוב טשרניחובסקי לכיוון קניון רחובות שנמצא במרחק כמה מאות מטרים בלבד מביתה. היא התכוונה לפגוש באורי חן, נער שהכירה מראשון לציון. בדרכה לפגוש אותו היא נתקלה ב־מ', נער בן 16 שהיה בחופשה ממוסד סגור בו שהה.
בכתב האישום מתואר כיצד בהפתעה גמורה התנפל עליה הנער, הפיל אותה לרצפה והטיח את ראשה במדרכה, לאחר מכן גרר אותה למתחם בית ספר אורט הישן, שם אנס אותה, ביצע בה מעשי סדום ולאחר מכן חנק אותה למוות.
לאחר כשעתיים וחצי כמה נערים ונערות שעברו בסביבה ראו את גופתה העירומה של מעיין והזעיקו את כוחות ההצלה. מ' נעצר זמן קצר לאחר מכן, הורשע ונידון למאסר עולם. רצה הגורל האכזר ובשנת 2009, אורי חן, הנער שאותו היתה צריכה לפגוש מעיין, נרצח בדקירות בעת שהיה חייל.
"רק לפנות בוקר ביום שבת קראו לי לתחנת המשטרה, אמרו לי שרצחו את מעיין", משחזר עוזיעם. "הגעתי לתחנה ועברתי התקף לב, פינו אותי באמבולנס לבית חולים קפלן".
לדבריו, מאז אותו התקף לב הוא חווה אירועי לב נוספים וכיום מושתל בגופו קוצב לב. מלבד הנכות הפיזית הקשה שנגרמה לו בעקבות הטרגדיה, נקבעה לו גם נכות נפשית של 40 אחוז וחייו השתנו ללא היכר.
שבעה חודשים לפני הרצח נפרדו בני הזוג ספיר, הוריה של מעיין, אך לאורך המשפט היו מאוחדים נגד האנס והרוצח של בתם, "מעיין היתה התגלמות הטוב, הטהור והנקי והרוצח היה הנגטיב שלה, בכור השטן", אומר עוזיעם בכאב.
הרוצח למד עם מעיין ביסודי
עוד צירוף מקרים עליו גילה עוזיעם עם השנים היה כאשר גילה כי מעיין והרוצח, מ', למדו באותו בית ספר יסודי. "הוא למד בכיתה הטיפולית", מספר עוזיעם. "הייתי מזועזע כשגיליתי את זה, הרי אני הגעתי לצלם את התלמידים לתמונות המחזור כשמעיין היתה בכיתה ו'. שאלתי אם יכול להיות שצילמתי אותו ואמרו לי שהוא סולק מבית הספר לפני כן כי היה לו גבס על היד והוא הרביץ עם הגבס לילדים".
אירוע האונס והרצח זעזע את העיר רחובות. "שבועיים אחרי הרצח ראיתי בכל מקום שלטים לחוגי הגנה עצמית וקארטה, הייתה פאניקה בעיר המדע והתרבות, נערה יוצאת בשעה 20:10 מהבית ובשעה 20:30 היא מתה".
אתה מרגיש שמשהו השתנה או שנערות צריכות לפחד ללכת לבד בחושך?
"שום דבר לא השתנה. בכל 72 שעות נרצח אדם בישראל, יש מאה משפחות של נפגעי עבירה בעמותה למען משפחות נרצחים ונרצחות, אין למשפחות האלה שום קשר לעולם התחתון ולפשע. מעיין שלנו היתה יכולה להיות היום בחיים אם היו מטפלים ברוצח שלה כמו שצריך, היו כשלים בטיפול שלו והרצח הזה היה יכול להימנע".
מאבק נגד השחרור
לפני מספר שנים המשפחה כתבה מכתב לוועדת השחרורים של השב"ס, מהמכתב עולה מצבה הקשה של המשפחה: "בכל יום שעבר מאז הרצח, אנו הוריה של מעיין נלחמנו וממשיכים להילחם כדי לשמור על שפיותנו", כתבו בני המשפחה.
"אין אנו חיים עוד אלא שורדים למען שני ילדינו החיים, אחיה של מעיין. אנו מתחננים בפני הוועדה שלא להיות כלי בידיו של רוצח שפל זה, לא 'לקנות' את תירוציו והסבריו, ולהשאיר אותו במקום הסגור והנעול בו הוא נמצא, כך שחפים מפשע אחרים שעדיין חיים יהיו מוגנים מפניו".
לפני שבועיים הגיש הרוצח בקשה לקצוב את עונשו אך ועדת השחרורים סירבה. עם זאת, בכל שנתיים ניתנת לו ההזדמנות להגיש את הבקשה מחדש. עוזיעם אינו מבין כיצד מעמידים את בני המשפחה בכל שנתיים מול הצורך להתנגד לשחרורו של הרוצח שנטל את חייה של בתם באכזריות רבה כל כך.
מאז איבד את בתו, מקדיש האב את חייו להנצחתה של מעיין, ובין השאר מרצה בפני נוער בסיכון ומספר להם על המקרה של בתו. במשך שש שנים גם התקיים ברחובות פסטיבל סרטים קצרים לזכרה של מעיין ספיר, בשיתוף העירייה והרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. בשנת 2012 הוסר הפסטיבל מרשימת האירועים של עיריית רחובות ושולב במסגרת פסטיבל סרטי הנשים השנתי.
בזמנו הסבירו בעירייה שמדובר במהלך זמני אך הזמני הפך קבוע וההנצחה החשובה נעלמה כלא היתה. "כיום לא קיים שום אזכור עירוני לנושא", אומר האב בכאב, "מתנהגים כאילו הרצח לא קרה מעולם. אני רוצה לקיים את הפסטיבל שוב. אנחנו עדיין חיים עם עננה שחורה מעל ראשנו ואנחנו מצפים שיסייעו לנו להרים אותו שוב".
מעיריית רחובות נמסר: "נשמח לנהל דו־שיח עם משפחתה של מעיין ספיר ז"ל על מנת למצוא את הדרך המתאימה ביותר להנציח את זכרה, ואת נושא מניעת האלימות בעיר".
