"בגלל הקורונה התחברתי לשורשים"
נורית משיח (52), בעלת מסעדה הודית ביתית
ב־15 השנים האחרונות בילתה משיח בעיקר במים, במסגרת עבודתה כמאמנת ומדריכת שחייה של קבוצות ילדים מהחינוך המיוחד. לפני התפרצות הקורונה היא אפילו עשתה היסטוריה קטנה כשייצגה בכבוד את המדינה עם נבחרת הצרכים המיוחדים של ישראל בתחרות בדובאי ואבו דאבי. דווקא כשהרגישה שהיא מגיעה לשיא בקריירה שלה, התפרצה הקורונה ואילצה אותה למצוא כיוונים אחרים.
קראו גם:
"בהתחלה היתה תחושה שזה בכל רגע ייגמר ונוכל לחזור לבריכות", היא מספרת השבוע, "חשבתי שהסגר יוסר ואני אחזור לשגרה שלי, אבל שבוע עבר ועוד שבוע ועוד אחד ובכל פעם שהיה דיבור על חזרה מוגבלת או אפילו חזרה של ממש, היתה נסיגה והבריכות נותרו סגורות. בשלב הזה הבנתי שאני צריכה ללכת על אפיקים חדשים, למשהו שיעשה לי טוב. החלטתי להתחבר לשורשים, אל ההורים שלי שעלו מהודו, והתחלתי לחקור את המטבח ההודי. הבאתי את אמא שלי אלי הביתה ויחד איתה למדתי הכל, זה גם היה טוב עבורה כי זה הפיג לה את הבדידות".
משיח מספרת כי אט־אט הרגישה שהיא מתחילה לפצח את סודות המטבח ההודי, "וגיליתי שאני מאוד אוהבת את זה. בישלתי בהתחלה לחברים שמאוד אהבו. הם התלהבו מהטעמים החדשים ומשם זה התפתח לעסק של ממש, עסק בוטיק קטן לאנשים שרוצים ליהנות מאוכל ביתי. אפשר לומר שבזכות הקורונה נפתח לי עולם חדש שלא הייתי מכירה לעולם, כי בתחום השחייה לא היה לי אף פעם פנאי וזה אולי הדבר הטוב שיצא מזה".
"במקום לנסוע בעולם, גיליתי את הבית"
לודמי ריטנר (39), יו"ר הנהגת הורי בית ספר רעות בראשון לציון
הורים רבים מוצאים את עצמם מול מסך מחשב, מנסים להפעיל את הזום לילדים הלומדים בבית ומקללים, אבל ריטנר דווקא מצאה בסיטואציה הזו את הכיוון שהיא חיפשה כבר זמן רב. "אני עובדת בחברת ברזילי מעצבים שמעצבים ביתנים ותערוכות בחו"ל.
בחודש פברואר כשהתחילו להרגיש את השפעת הקורונה בעולם, אז התערוכות נפגעו ראשונות והתחילו לבטל כנסים ברחבי העולם. מטבע הדברים החברה נאלצה להפסיק את הפעילות שלה, ואני, בתור מי שאחראית על כל עניין משאבי האנוש, נאלצתי לצמצם מאוד את המשרה שלי עד שבסופו של דבר יצאתי לחל"ת", היא מספרת. "ביום־יום, ברגע ששמתי את הילדים בבית הספר רצתי לעבודה כדי להיות בשעה 8:15 בבוקר כבר במשרד. היום שלי היה טירוף, לא היתה לי דקה להשחיל אפילו סיכה בתוך הלו"ז. הייתי חוזרת הביתה ב־18:30 בערב וממשיכה לעבוד גם מהבית, כך שהזמן עם בעלי והילדים היה מאוד קצר לצערי.
"ברגע שהגיעה הקורונה הייתי צריכה להתרגל לשבת בבית ואני לא אדם שיודע לשבת רגל על רגל. מהר הבנתי שזה גם יכול להיות לטובה כי פתאום אחרי המון שנים יש לי זמן עם הילדים. תמכתי בהם רגשית והתמקדתי בלימודים שלהם במסגרת הלמידה מרחוק. יום אחד יו"ר ועד ההורים של בית ספר רעות, שבו לומדים ילדיי, החליטה לעזוב וכל מיני הורים אמרו לי שאני מתאימה לתפקיד. בהתחלה קצת היססתי כי ידעתי שאם אני אחזור לעבודה זה אומר שאני שוב אשאב ללוחות זמנים עמוסים, אבל בסוף החלטתי לנצל את זה שיש עכשיו זמן פנוי ולהתגייס לטובת חינוך ילדיי הפרטיים וכלל ילדי בית הספר, ובסופו של דבר נבחרתי לתפקיד יו"ר הנהגת הורי בית הספר. זו החלטה שאני מאוד שמחה בה, יש לי המון מה לתרום אבל גם הרבה מה ללמוד".
"ניצלתי את הזמן שהתפנה למחאה סביבתית"
קלודין עוזרי (49), מובילה מאבק נגד הקמת מתקן פסולת
את המחאה החברתית נגד מפעל הפסולת שעתיד לקום בנחל שורק, חייבים תושבי האיזור, בעקיפין, לנגיף הקורונה. "החיים שלי היו מרתון אחד גדול לפני הקורונה", מספרת עוזרי.
"חייתי מדיון לדיון, מפגישה לפגישה. בתור מגשרת הייתי נפגשת מדי יום עם אנשים רבים והקדשתי את עצמי למענם. העבודה היתה אינטנסיבית מאוד והייתי עושה את הקו הזה של נסיעה מהבית אל העבודה וחזרה. לא יכולתי להתמקד בדברים חברתיים כמו שציפיתי מעצמי, ניסיתי כמובן, אבל לא כמו שהייתי רוצה. בתור עובדת ממשלתית הרבה מהעבודה שלי עברה לבית וזה פינה לי פתאום זמן רב, גם למשפחה וגם לחברה. כשאת לפתע בבית ומסתכלת על הנעשה סביבך, את גם מגלה דברים שקורים קרוב אליך ופתאום מגלה דברים שלא אמורים לקרות".
עוזרי מתייחסת בכך לכוונה להקים מתקן לטיפול בפסולת בנחל שורק. "גיליתי על כך לאחר שיחה אקראית עם תושב מהאיזור ששמע על מה שעתיד לקרות. החלטתי שמתקן כזה לא יקום מתחת לאף שלי ושל שכניי, ועלה לי רעיון לנצל את הזמן שהתפנה לי כדי לתדלק מחאה חברתית־סביבתית. חקרתי והעמקתי, פניתי למשרד לאיכות הסביבה, להנהלת העיר, וכולם השיבו לי תשובות לא מספקות, חלקם אפילו לא ידעו על מה אני מדברת. בסופו של דבר התברר שאכן עומד לקום פה מתקן פסולת ללא ידיעת מרבית התושבים. בחודשים האחרונים המחאה הלכה והתגברה, הוקמו מטות מאבק, כל השכונות הסמוכות הצטרפו למאבק וזה שינה את כל ההתייחסות של היזמים כלפי התושבים. גם ראש העירייה חבר למחאה שלנו והפכנו למערך שלם שעומד איתן מול התוכנית".
"החלפתי את הבילויים בהתנדבות"
חנית פלד (70), מתנדבת למען קשישים
"החיים שלי לפני הקורונה היו מאוד פעילים, בייחוד אחרי שיצאתי לגמלאות", מספרת פלד בחיוך, "לימדתי בבתי ספר, התנדבתי באולפנים ולימדתי עולים את השפה העברית והרביתי לצאת עם חברות. היו לי פרלמנטים שונים בכל מקום ונהגתי לשבת עם חברים. החיים היו מאוד פעילים ורק בסוף שבוע הייתי עוצרת קצת כדי לעשות קניות ולבשל ארוחות שבת למשפחה. דווקא כשהגיעה הקורונה הבנתי שיש מגזר שלם של קשישים שסובל מבדידות והחלטתי להקדיש את זמני עבורם, והחלפתי את חיי החברה והיציאות בהתנדבות".
עד מהרה הפכה היוזמה החדשה של פלד למאורגנת ורבים הצטרפו אליה. "בהתחלה קיבלתי חדר קטן בעירייה ומשם ניהלתי הכל. הייתי מתקשרת לקשישים שנותרו לבדם בבית, שימשתי להם אוזן קשבת, ניהלתי איתם שיחות כדי שיידעו שיש מי שמקשיב להם. בהמשך הפעלתי מערך מתנדבים, גייסתי אנשים שיעברו אצל הקשישים, ידאגו להם לקניות, למלא את החוסר שלהם גם במובן החומרי. זה הפך כבר למפעל, בחגים כמו חנוכה ופורים הגענו כדי לחלק להם חבילות שי כדי שיידעו שאנחנו חושבים עליהם.
"הפרויקט הגדול האחרון היה החיסונים. הפעלנו מערך שלם כדי להוציא קשישים שמתקשים להתנייד בעצמם כדי להתחסן, דאגנו שידעו מתי ואיפה עושים חיסונים בתקווה שנוכל לצאת מזה ולהמשיך להיפגש איתם יותר".
"במקום לרחם על עצמי עשיתי שינוי ואני מאושרת"
דנה שפירא (32), בעלת חברת שיווק ברשת
אלמלא הקורונה ספק אם שפירא היתה יוצאת מאחורי המחשב, שם דאגה לשווק מסעדות, ומתחילה לבשל ולמכור אוכל בעצמה. "לפני הקורונה היתה לי ולבעלי חברה שהתמחתה ברשתות חברתיות ובעיקר עבדנו עם אנשי הקולינריה הכי גדולים בארץ. הקורונה הגיעה ומצאה אותנו בשיא שלנו עם המחזור הכי גבוה שהיה לנו מאז ומעולם. ואז לנגד עינינו ראינו את הקריסה: המסעדות נסגרו אחת אחרי השנייה. יום אחד ישבנו על הספה בבית, הסתכלנו אחד על השנייה ושאלנו 'מה עושים?' איך מתפרנסים כשמסעדות רבות נסגרו ולקוחות שלנו עזבו? ואז לבעלי היתה שיחה עם חבר שאמר לו בפעם המיליון 'למה שלא תתחילו לבשל?'".
בעלה של שפירא עבד בעבר בתחום המסעדנות וניהל מסעדות. "הוא גם מאוד אוהב לבשל. אז אמרנו יאללה, נלך על זה ובסוף שבוע אחד זה קרה. עיצבתי תפריט של 15 מנות שאנחנו אוהבים לבשל והתחלנו לרוץ עם זה. פרסמנו את התפריט בפייסבוק ובמקומות נוספים. הגל הראשון של הזמנות היה מחברים וזה פשוט תפס תאוצה מדהימה", היא מספרת בהתלהבות. "אחרי שזה התרחב שכרנו מסעדה שנסגרה ואנחנו משתמשים במטבח שלהם. גדלנו מממוצע של 12 משלוחים ל־25 משולחים ביום ואף יותר לפעמים. בדיעבד הקורונה עשתה טוב, אבל זה היה שינוי גדול מדי. העבודה שלי היתה מדי יום לשבת מול המחשב ופתאום עברתי לעבוד עבודה מאוד פיזית, 20 שעות על הרגליים. אבל אני מרוצה מאוד. ההחלטה שלי היתה או לשבת מול החדשות ולקלל ולרחם על עצמי, או לקחת את עצמי בידיים. לקיחת האחריות הזו והשינוי בחיים זה תהליך מדהים שעשה אותי מאושרת".
עוד חדשות רחובות
