לילה. אני שוכב במיטה. שקט לי. המתרוצצים השונים בבית, כאילו לא מודעים לקיומי. זכיתי. עוצם עיניים.
"אבא".
בלב אני אומר לעצמי שבטח אני מדמיין, רק עכשיו פרגנתי לעצמי שאני דנידין.
"אבא".
המילה המוזרה הזו חוזרת על עצמה. אני פוקח עין. הקטנה עומדת כצ'אקי מעל ראשי.
"אבא, אני יכולה לשחק בטלפון שלי?".
"כן, חיים שלי, בשביל זה לא היית צריכה להפריע לי. בעצם... עכשיו אמצע הלילה. לכי לישון!".
פניה מאדימות מולי והיא נעלמת בשתיקה רועמת.
עוצם עיניים.
"אבא". מוזר. הייתי בטוח ששחררתי את הקטנה לדרכה.
"אבא", היא חוזרת על המילה המעצבנת הזו.
אני פוקח עין. "אבא, לכבות לך את האור?".
"תודה חיים שלי, תכבי, תדליקי, לא מעניין. רק תני לי חמש דקות שקט".
"אוקי, אבא. אבוא עוד חמש דקות".
"לא, לא, לא, חיים שלי, אני אקבע לבד כמה זמן זה חמש דקות. לכי שחקי לך בטלפון, אה, כלומר, למיטה שלך, מיד!".
כמעט השלכתי לפח את כל הנורמות החינוכיות שלי בתמורה לחמש דקות שקט.
עוצם עיניים.
"אבא". מילה נודניקית שכזו אבל הפעם בקולו של המתבגר.
"אבא". אני מעמיד פני מת.
"אבא". מבין שההתעלמות לא עוזרת לי. "אני רוצה שמחר תבוא איתי לאגרוף", הענק שלי מציין.
ברור, בן שלי, הנה אני עושה מה שמצופה מכל אבא משקיע ואחראי שכמוני וזורק עליו את הכרית שלי.
הוא מנצל את אסטרטגיית ההימנעות מחפצים שפיתח וזז באלגנטיות.
לא פגעתי.
נשארתי בלי כרית.
"בן שלי", אני פוקח עין אחת, "היום אין לך אגרוף, רק מחר".
"אבא, אני יודע. רק רציתי להזכיר לך על מחר".
עוצם עיניים. קשה לנוח בלי כרית.
מרחוק נשמעת צעקה שמתפתחת למריבת אחיות.
אני מתעלם. נשמע שדם התחיל להישפך שם.
אני מתעלם. אולי אם אתעלם מספיק חזק, הכרית תמצא את דרכה בחזרה אליי.
כנראה שזה החלום היחיד שאוכל להתנחם בו בשעה שהמריבה הופכת לזעקות קרב בין שבטים אינדיאנים.
שוקל לפתוח את הפייסבוק בקבוצת מסירה כזו או אחרת ולשלח את הילדים לדרכם העצמאית. המלחמה מגיעה לי עד מעל הראש.
הסנדוויצ'ית זועקת משהו על הקטנה שלקחה, החזירה, נתנה, לא הסכימה. הקטנה מייבבת משהו על הטלפון שלה שלא הסכמתי, על בובי הבובה ועל הזוחל שלקח משהו של הגדול. הגדול נכנס בסערה עם פנים תמהות ומבט אשם מתמיד של: לא עשיתי כלום.
ארבעתם עומדים מול מיטתי כשברי כלי, זועקים, תמהים על אובדן השליטה בבית.
אני עושה מה שמצופה מאבא אחראי כמוני ומתעלם. הרי אסור לתמוך פה באף צד. תמיכה כלשהי תביא לאובדן צלם אנוש של מי מהניצבים כאן. מצביע על הכרית שזרוקה על הרצפה.
הקטנה, מתוך יבבות השבר, מבינה את כוונתי ומביאה לי את הכרית.
הגדול ממשיך לזעוק על משהו, הסנדוויצ'ית מחליטה שהיא רעבה, הקטנה מברברת עצמה לדעת.
אני לוקח אוויר מלוא ריאותיי. הגדולים, למודי הניסיון, מבינים את מה שהזוחל טרם הפנים. הם נעלמים בריצה קלה לתוך המיטות שלהם כרוח סערה מתפוגגת.
יופי, ניצלתי עכשיו מלצעוק עליהם. הם ניצלו משצף היריקות הספונטני הניתזות מפי תוך מיני מילים לא ברורות.
הזוחל הבין שנבגד ושנשאר לבד במערכה. הוא פורץ בבכי. האחים שלו הפקירו אותו. רק לפני רגע חגגו פה בצעקות קרב ועכשיו רק אבא עומד מולו ומחמם מנועים.
הוא בוכה חזק יותר.
אני מרים אותו ומנחם אותו. משכיב לידי. הוא נרגע ונרדם, נוחר קלות לתוך החלומות שלו.
עכשיו שקט.
היקירה חוזרת מאימון.
"איך היה?", היא שואלת. "נרדמו בכיף?", היא מחדדת. "אויש, למה הזוחל ישן פה?", היא מקטרת.
"כן יקירתי, נרדמו בכיף, חיים שלי. נרדמו ממש בכיף".
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)
