חייל וחיילת במרכז תל אביב. קיץ חם ולח, ושניהם מודים על הרגע שהם פה.
הם הולכים לאיטם לאורך הכביש הכי סואן בעיר הרועשת.
הוא בדיוק מסכם תקופה מסעירה, חוצת גבולות ויבשות, והיא, בשקט שלה, סיימה לקלף עוד איזור עטור מחבלים.
והם מדסקסים להם. על הכל חוץ מהתקופה הזו.
הוא מחזיק בקבוק זכוכית של קולה קרה, היא מוכנה לשתות רק קצת ומדגישה שקולה שותים רק בבקבוק. זכוכית.
הם עדיין נסערים.
את תוצאות הפעילות שהיו מעורבים בה משדרים בהתלהבות בחדשות. לא הכל הצליח אבל היה מוצלח. המטה הכללי מביע את שביעות רצונו מהתוצאות.
בעודי לוגם את הקולה הקרה, אני את מוצא עצמי אומר לה בזחיחות מה: "מה קרה? תחשבי קצת!".
והיא עונה: "קשה לי לחשוב, אני בלונדינית".
בקבוק הקולה מוצא את עצמו מתגלגל מצחוק על הכביש היוצא מהמטכ"ל. כן, גם הקולה שהייתה לי בפה. מודה, זה יצא לי מהאף. פדיחות.
"רוצה לצאת איתי הערב?", אני מפתיע אותה.
"תלך קודם להתקלח", היא עונה. "הימים האלה לא עשו לך טוב. ותתגלח, אני לא אוהבת זיפים. וגם לא נעים פה כל המצב הזה עם הקולה שלך והאף. אבל בוא נמשיך לחפש משהו לאכול, בטוח יש משהו פתוח", את מוסיפה.
"אצלנו," היא אומרת, "אצלנו יש סמי בורקס. תמיד פתוח".
האישה הכי מצחיקה שאני מכיר. בכל סיטואציה. זאת שיודעת לחלץ אותי מכל מצב מביך, זאת שיודעת להכניס אותי לכל מצב מביך.
יודעת להראות לי את האור שבאנשים. מכוונת, מדריכה, מחזקת.
בשקט שלך, בחוכמה שלך דאגת לבנות את המשפחה שלנו בדמותך המיוחדת, השקטה, המכילה.
21 שנים אחרי אותה קולה שהשפריצה לי מהאף, אחרי אלפי בדיחות שנונות במיוחד, ארבעה ילדים שהם קופי קופי קופי שלך, אחרי שכבשנו כל גבעה שרצינו, אחרי אלפי פעמים ששלחת אותי להתגלח.
והשבוע את חוגגת את יום הולדתך, כלומר חודש הולדת. ובכלל בעשר השנים האחרונות זכית במתנה משלך, ווהסנדוויצ'ית הגדולה, קיבלנו אותה במתנה ביום ההולדת שלך.
אז מאחל לך שתמשיכי להיות הכי בעולם,
עמוד האש של המשפחה שלנו, החיוך החכם שתמיד נותן דחיפה קדימה.
שתמשיכי עם הקריצה התמידית שלך, עם החום והאהבה שמחזקת את כולנו. אוהב, חייל דביק במיוחד.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)
