פעם בשבוע. לפעמים זה קורה גם פעמיים בשבוע. אבל נשאר עם הפעם בשבוע.
פעם בשבוע החנייה הפרטית שלנו בבניין נתפסת על ידי מישהו.
אני מודה. יש לנו חנייה פרטית. משלנו. כנראה שלרוב העולם אין חנייה פרטית. ובטח יגיעו כמה סטטיסטיקאים ויגידו שממש לרוב העולם אין רכב בכלל. מקבל בהכנעה. אבל זו תהיה הסטה של המחשבה על החנייה הפרטית שלי. ועוד חנייה במרכז העיר.
מה עושים עם הגזלן?מה עושים עם הגזלן?
מה עושים עם הגזלן?
(צילום: יניב עבדי)
לפחות פעם בשבוע החנייה שלנו נתפסת על ידי רכב שאינו מוכר לנו. לפעמים משאירים פתק. לפעמים הוא אפילו בכתב קריא. לפעמים גם לא משאירים פתק. עניין של גורל.
אחרי יום עמוס, עם ארבעה ילדים ברכב ועומס חיי היומיום על הכתפיים, אתה מגיע הביתה, למקום מפלטך, ומישהו בוחר לקיים איתך את מצוות הגזל. ראה שטח פנוי. גזל אותו.
פצצה לפנים. ברכב שלנו מתחיל שיח עירני: הגדולים מציעים לפנצ'ר לרכב את הגלגלים. הקטנה אומרת שזה מוגזם אבל אפשר בהחלט לפנצ'ר רק שני גלגלים. אני שוקל להסכים איתם. אבל מבין שאם אפנצ'ר גלגלים אצטרך לסבול את הרכב הזה ליותר זמן במקום המוגבל שלי.
הגדול מסמן עם הידיים שאחסום את הרכב הגזלן! ככה נלמד אותו לקח. נתקע את הגזלן לשעות ארוכות. אבל זה אומר שאצטרך מתישהו לרדת מהבית, לשחרר אותו ולתת לו לנסוע מכאן. אולי אפילו ינסה לפגוע לי ברכב. בכל זאת, לא הייתה לו בעיה לגזול את החנייה שלי.
"אולי תתקשר למשטרה?", הילדים מציעים. כן. בטח. עם כל ההערכה שלי לשוטרים, בדיוק זה מה שמשטרת ישראל תתפנה לעשות: לאתר, להתקשר, לעזור, להתריע.
לפעמים אני מתקשר. לעיתים אחרי שעתיים חוזרים אליי מהמוקד המשטרתי, בעיקר כדי להגיד שלא איתרו את החשוד. אני בוחר להסתכל על חצי הכוס המלאה ולדעת שלפחות התקשרו לעדכן.
אני מוצא עצמי מתקשר לאנשים לא מוכרים. והטלפון מצלצל ומצלצל. לפעמים לא עונים. ולפעמים כן. והילדים מאחור מתחילים לפרק לי את המוח. מוצא עצמי אומר להם: "תרדו מהרכב ותעלו הביתה". ואז אני צועק להם בעודם טורקים את הדלת, "קחו אתכם גם את הזוחל!".
לפעמים הם אמיצים ועושים את עצמם כאילו לא שמעו. בתבונתם, עדיף שאבא ייתקע עם הזוחל המצווח.
והנה מגיע הגזלן. דמות שצועדת עם צרור המפתחות בחוץ, כאילו ממהרת. הוא רק עצר לשנייה, הוא רק הטכנאי של שקר כלשהו, היא רק לא ידעה שהחנייה שייכת למישהו. היא, הוא, הם לא שמו לב שהם מפריעים. והזוחל בידיים שלי מתאפק לא להשליך עליהם בהתרסה את המוצץ שלו. אפילו הוא מבין שהקשקושים שיוצאים לו מהפה נשמעים יותר משכנעים משלהם.
לפעמים הם מבקשים סליחה. ולפעמים לא.
וליבי נשאר מלא. אז בבקשה אל תהיו גזלן.
יניב עבדי, פעיל חברתי ברחובות, נשוי לעדי ואב לארבעה ילדים שמשגעים אותו (בכיף)