ב–7 באוקטובר, סדי (סעדיה) מרדכי, מעצב שיער משדרות, גויס למילואים ביחידת דובדבן שבה הוא משרת. הוא איבד חברים ועשרות לקוחות שנרצחו בטבח, את חלקם פגש רק ימים ספורים לפני כן בהכנות לחג. אחרי חצי שנה של לחימה קשה, במהלכה העסק שלו סגור ומסוגר, נאלץ לקבל החלטה ולהקים את המספרה שלו, מקור הפרנסה שלו ושל משפחתו - מחדש, הפעם בעיר רחובות, לשם התפנה עם אשתו שצפויה ללדת בקרוב.
"כשהייתי יוצא לחופשות מהמילואים, פתאום ראיתי שהמדינה ממשיכה, אנשים יושבים בבית קפה, חוזרים לחיים. זה היה הלם כי אני עוד הייתי במוד של לחימה, זה דיסוננס מבלבל".
כעסת?
"לא, להפך, מבחינתי זה דווקא הראה לי את החוסן שלנו כעם".
בראיון מרגש הוא מספר השבוע על ההחלטה לא לחזור לשדרות ועל הלקוחות שמחבקים אותו ומגיעים מהעוטף והמרכז. "לאנשים בעוטף עזה יש חוסן מטורף", הוא אומר, "תושבי שדרות הם גיבורים, אבל להקים בית זה לא כמו להקים עסק, חשוב לי להשתקע".
מהסלבס של מוסקבה לכיכר המדינה
המספרה של מרדכי (28) הייתה מותג מקומי בשדרות, ולקוחות מכל הארץ הגיעו למעצב השיער שהתמקצע במוסקבה. "כנער גדלתי בשכונה בה הרבה ילדים עשו שטויות ולא רציתי שהחיים שלי ילכו לשם. רבים מהם הפכו לעבריינים, אבל אני רציתי כיוון אחר, לכן השקעתי בעיצוב שיער. לא חשבתי לעסוק בזה עד שחבר ארגן לי ראיון אצל ספר, בגיל 16 כבר התחלתי לעבוד", הוא מספר על הפעם הראשונה שהחל להתפרנס מהתחום.
קראו גם:
רגע אחרי שסיים את שירותו הצבאי כלוחם בדובדבן, מרדכי חבר למעסיקו והקים מספרה משלו בשדרות, ואת זמן השיפוצים הוא ניצל לחופשה בת שבוע במוסקבה. "דוד שלי חי שם והוא קנה לי כרטיס, הוא לקח אותי למספרה מפורסמת בכיכר האדומה, קראו לה סלברטיק, ואכן כל הסלבס המקומיים הגיעו לשם. חופשה של שבוע הפכה לשלושה חודשי עבודה, למדתי שם הכול - כימיה, טכניקה, עבודה ברמה הכי גבוהה שיש. כאן בן אדם עושה קורס של שלושה חודשים והוא ספר, שם הם לומדים שש שנים ורק אחרי מבחן תאורטי ומעשי הם מקבלים רישיון לעבוד.
למה חזרת?
"חזרתי כי המספרה בשדרות הייתה מוכנה ומיד קיבלתי חיבוק חם ואוהב מהעיר שלי, הרגשתי כמו כוכב, אנשים ידעו מה עשיתי וממש פרגנו, העסק מאוד הצליח, שילבתי בו את כל מה שלמדתי במוסקבה, המשמעת, ההקפדה, הטכניקות, דברים נראו אחרת".
אך כמו כל עצמאי, גם מרדכי נאלץ להתמודד עם השלכות הקורונה. "אחרי שנה כבר שכרתי מקום נוסף בכיכר המדינה בתל אביב ושילבתי את שני המקומות, אבל בקורונה הכל נסגר. לקח לי המון זמן לחזור לעצמי, השותף שלי כבר לא רצה לחזור ולכן הקמתי עסק לבד. זה לקח זמן אבל המקום עבד מצוין, הגיעו אליי לקוחות מערד ועד נתניה, וכמובן לקוחות מכל עוטף עזה, שדרות, אשקלון והסביבה, היה לי מאגר לקוחות ענק וזה היה העוגן שלי בחיים, נתן לי ביטחון אישי".
תכננתי ללכת ל'נובה'
למרות שחי רוב חייו בשדרות, בבוקר ה-7 באוקטובר היה על חוף הים בכנרת, אך זה לא מנע ממנו לשעוט לתוך התופת שהתרחשה בעוטף עזה. "בהתחלה בכלל תכננתי ללכת למסיבה של הנובה, רק אשתי שכנעה אותי לשנות תוכניות ומכרתי את הכרטיס און ליין, אין לי מושג מה קרה למי שרכש אותו. באותה שבת עשיתי קמפינג עם אשתי וחברים ובשעה 6:30 חבר העיר אותי ואמר לי 'מלחמה'. מיד התקשרתי לאחותי ניקול, היא ואמא שלי גם גרות בשדרות, ודאגתי להן. ניקול ממש לחשה, אמרה שיש יריות, אזעקות לא פוסקות ובומים מטורפים, עליתי על הרכב ונסעתי לבד דרומה.
"נכון שכלוחם מכינים אותך לרגע הזה, אבל זה תפס אותנו בהפתעה, הייתי בלי נשק, בלי תוכנית, רק ראיתי המוני רכבים שנוהרים לדרום בלי באמת להבין מה קורה שם. בשלב מסוים ניקול התקשרה ודרשה שאעצור, היא סיפרה לי שכל העיר מחבלים, יורים באנשים ברחובות ואסור להתקרב".
בזמן שמרדכי ניסה להבין מה הצעד הנכון לבצע הוא קיבל שיחה מהקצין שלו והוקפץ לנקודת כינוס. "הוא אמר לי שיש אירוע רב נפגעים, גם לו לא היה הרבה מידע, אבל היה ברור שמקפיצים את כל היחידה. בדרך כבר הבנתי שהיחידה קיבלה סרטון מאחד הלוחמים, אילן משה יעקב ז"ל, שבילה במסיבה ברעים, ככה ידענו מה קורה שם. הוא אמר שהוא אוהב את הצוות שלו ואת עם ישראל, כאילו ידע מה עומד לקרות, הוא נהרג במסיבה.
"עם אמא שלי וניקול תמיד הייתי בקשר, לכן ידעתי שהן בסדר ואשתי רחל הלכה למשפחה שלה ברחובות".
"ראיתי גופות של לקוחות"
מאותו רגע מרדכי איבד עוד ועוד אנשים, מספרים בלתי נתפסים, מראות קשים שלעד ייחרתו בראשו. "מבלי להיכנס למסלול המדויק שלנו, יצאנו לדרום והתחלנו בחילוץ של אנשים בקיבוצים. בדרך ראינו זוועות, גופות, בתים שרופים, דברים בלתי נתפסים שאף אחד לא צריך לראות, ברגע אחד חזרתי לשרות הצבאי שלי כלוחם בן 19 באיו"ש. אבל אתה מתמקד במשימה ושומר על ריכוז, כי אתה כבר לא בכושר ולא ברמת מוכנות שהיית בסדיר.
"התקשרתי ללקוחות שידעתי שגרים בקיבוצים אליהם הגיעו המחבלים, את חלקם הצלחנו לחלץ, זה היה מוזר, הספר שלך פתאום מגיע כלוחם. לצערי גם ראיתי גופות של לקוחות שלי, נשים שרגע לפני הגיעו אליי להתחדש לחג, שרק בסוכות קפצו למספרה, וכבר לא איתנו. להערכתי הכרתי קרוב ל-60 מהנרצחים, חלקם לקוחות חלקם חברים, הרי גם בשדרות נהרגו אנשים ושדרות זו קהילה קטנה, כולם מכירים את כולם".
לאחר שלושה ימי לחימה הוא המשיך לשירות מילואים ארוך, שהסתיים רק אחרי חצי שנה. "דובדבן היו בחוד החנית של הלחימה, בהתחלה בכלל לא ראינו את הסוף, רק את המשימה, לכן גם לא חשבתי על העסק. שדרות הפכה לעיר רפאים והמדינה דאגה לנו, אז לא חשבתי על כלום. ידעתי שאני במצב שאני חייב להיות מרוכז כי אם אתה מתבלבל בשטח זה עלול להיות טרגי, אפילו לא יצאתי ללוויות של אנשים שאיבדתי, לא היה זמן להתאבל. רק כשהייתי יוצא לחופשות ברחובות, פתאום ראיתי שהמדינה חזרה לשיגרה, שאנשים מבלים. הבנתי שאנחנו מסוגלים להתגבר על הכול".
מתחיל מחדש
ההחלטה לפתוח פרק חדש ברחובות הייתה בלתי נמנעת. "יום אחד עברתי ליד המקום הזה ברחוב ויצמן וראיתי שהוא להשכרה, התקשרתי לבעל הבית והסברתי לו שאני במילואים ואין לי דדן ליין, הוא אמר לי שהוא מחכה לי ואחרי השחרור ממילואים התחלנו לעבוד על המקום".
למרות שהוא עלה על המסלול המהיר, מרדכי מודה שהמעבר לא היה קל. "פתחתי מספרה חדשה ברחוב ויצמן ברחובות, אבל זה מוזר לתפוס מספריים ופן אחרי שחודשים אתה מחזיק ביד נשק, זה פער מטורף".
צעד לא פשוט עשית.
"אני חושב שזה משהו בי, יש בי המון יצירה ואני תמיד מסתכל קדימה. יש לי המון שיחות עם חברים מהצוות, לכולם זה מורכב, אנחנו הטיפול הפסיכולוגי אחד של השני, מרימים כשצריך ומחזיקים את מי שזקוק לכך. גם עם לקוחות שפגשתי ב-7 באוקטובר יש לי המון שיחות, אני מנסה לא לדבר איתן יותר מדי על הרגעים הקשים אבל זה צף.
"במהות שלי אני אדם שתמיד קם מקשיים, שתמיד צומח מקושי, ואולי בגלל זה בער בי לפתוח מקום חדש כאן. אני לא מרגיש שאני פותח את המקום הזה רק כי אני צריך אותו, אני מרגיש שגם רחובות צריכה אותי, זה הדדי, אני מביא משהו חדש, יחודי ומתקדם, היצירה והעבודה מחיות אותי ומרגיעות את הנפש".
בינתיים בני הזוג כבר מצאו בית ברחובות ונראה כי אין להם כוונה לשוב לדרום. "מבחינתי הגענו הביתה, רחובות זה המקום שלנו".
"כבר הגיעו המון לקוחות ותיקות, מהעוטף וממקומות אחרים, חלקן עדיין מפונות. גם לקוחות מקומיות כבר באו ופרגנו, זה כיף גדול אבל כמובן שכבר יש לי תאריך חדש למילואים, אני אמור לחזור בנובמבר, אני לא יודע מה יקרה עד אז, רחל צפויה כבר להיות לקראת לידה, אני מקווה שכבר לא נהיה בלחימה, מקווה שעד אז כל החטופים שלנו ישובו בשלום. בשביל זה התגייסנו, בשביל זה ירקנו דם, שיהיה כאן יותר טוב".
