כבר קרוב ל־12 שנים שחברי "קהילה נגישה" ברחובות נפגשים אחת לשבוע, מתכננים, בודקים ופונים לכל הגורמים האפשריים כדי להפוך את העיר רחובות לנגישה יותר. בחיי היום־יום כל אחד מהם מתמודד עם נכות או לקות אחרת, פעמים רבות הם חווים השפלה, עוגמת נפש או התעלמות מצד הציבור הכללי ונותני השירות, אבל במקום להתקפל הם פועלים להפוך את העולם לטוב יותר, עבור כל מי שמתמודד עם נכות.
"מיינט רחובות" פגש ארבעה חברים בקהילה ושמע על ההתמודדות ומאבקם היומיומי: איציק עקנין נפגע בתאונת דרכים בשנת 2014 ומאז הוא מתנייד באמצעות כיסא גלגלים, לידיה טדסקי חלתה בפוליו כשהייתה רק בת 10 חודשים ומרותקת לכיסא גלגלים, אתי אברהם מתמודדת עם מוגבלות ראייה ודניאל אזולאי, ששלושה מבני משפחתו מתמודדים עם נכויות שונות.
כמה פעמים קורה לכם שאתם יוצאים לסידורים ברחוב הרצל בעיר ולא יכולים להיכנס לחנות?
"כל הזמן", אומרת אתי. ולידיה מציינת כי גם כשיש הנגשה, היא לא תמיד טובה. "על ההנגשה שמים מוצרים וקרטונים", היא אומרת, וכמי שלא יכולה להתנייד ללא כיסא הגלגלים, הדבר לא מאפשר לה כניסה למקום.
"היה מקרה של חנות עם הנגשה לפי הספר והתקן, אבל מול הכניסה ערימה של ארגזים שהפריעו, זאת אומרת הכל נגיש, אבל העובד לא הבין מה המטרה של כל ההנגשה הזו", אומר דניאל.
וכשאתה פונה ומעיר על זה?
"על פי רוב הוא אומר 'תפנה לבעל הבית', אז אני פונה", אומר דניאל.
הבעיה בעסקים הקטנים
"היה מקרה שרציתי להיכנס לחנות ליד השוק", מספרת לידיה, "באתי להיכנס והיה שלט ענק לפרסומות ובצד השני ארגזים. ראיתי בחור צעיר ושאלתי למה הדברים האלה בכניסה, והוא ענה לי שאני לא יכולה להיכנס לחנות עם הכיסא. אמרתי לו שהוא לא צריך להגיד דבר כזה לעולם, מה זאת אומרת את לא יכולה להיכנס? אם הייתי יכולה לעמוד לא הייתי נכנסת עם זה, תאמין לי", היא מספרת.
"היום אני צוחקת על זה, אבל אז זה לא הצחיק אותי", מספרת אתי. "תיאמתי עם נציג הרכבת שיבואו להעלות אותי. עזרו לי לעלות אבל כשהייתי צריכה לרדת הבחור שהיה צריך לעזור לי לא הגיע. אז ביקשתי מאחד הנוסעים שהיו על הרכבת שיעזור לי, והוא היה מאוד נחמד, אבל הוא פשוט הרים אותי והוריד אותי מהרכבת על הידיים שלו, הייתי המומה, הוא לא שאל אותי בכלל", היא מספרת.
מה לגבי הרשתות הגדולות?
"במוסדות הגדולים אין לנו בעיה, יש להם מימון, יש להם מחויבות ומחויבות למערכות משלהם. הבעיה קיימת בעסקים הקטנים, קשה לבוא לבן אדם שיש לו חנות של 15 מ"ר בקושי ולהגיד לו להתחיל הנגשה בעלות של 10,000 שקלים. זה נראה כמו סכום קטן לשופרסל או יוחננוף, אבל לאותו עסק קטן זאת פשיטת רגל", אומר דניאל. הם מספרים שרק במבני חינוך ומבני רשות האחריות היא על העירייה, אך בעסקים קטנים האחריות היא של העסקים עצמם.
"אנחנו לא מייצגים קבוצה נתונה של אנשים, אנחנו מייצגים את כל בעלי המוגבלויות", מסביר דניאל. "עיוורים מתנגשים בדרך כלל עם הזכויות של כיסא הגלגלים, מה שנכון לאחד מפריע לשני וההיפך. תשימי רמפה באמצע הדרך – העיוור נופל מזה", הוא מסביר. "יש פה מורכבות ואנחנו מתמודדים איתה", אומרת אתי ומסבירה שההידברות המשותפת ונקודות המבט של כולם בחדר, כל אחד מהעולם שלו, מולידה פתרונות יצירתיים שטובים לכולם.
אחת הפעילויות שלהם היא מול עסקים קטנים, שבניגוד לרשתות הגדולות, שם יש תקציב והקפדה על שמירת הכללים הנהוגים בחוק, יש חוסר מודעות לחשיבות הנגישות. אם עסק קטן לא נגיש ניתן לפנות לנציבות שוויון זכויות והיא מטילה קנס על העסק, אך המטרה שלהם היא לא אכיפה מן הסוג הזה, אלא הסברה. "העיקרון של הפעילות הוא לא לתת קנסות ואיומים, אנחנו מנסים לעבוד דרך הסברה. אם את מנסה לשכנע בן אדם, הוא יעשה את ההנגשה במיטב, אבל אם את קובעת לו לעשות משהו, כנגד זה הוא יעשה את המינימום וגם זה יהיה כושל. אז אין הצדקה להשתמש בכוח שקיים, אנחנו משתדלים לא להשתמש בו, רק במקרים חריגים אנחנו פונים לערוץ הזה", מסביר דניאל.
"זו הנגשה מוכללת", אומרת אתי. "אלה לא רק כיסאות גלגלים שצריכים לעלות, גם עגלות ילדים צריכות להיכנס. בפרויקט של העסקים הקטנים חילקנו מדבקות ללקויי הראייה, אבל הן מיועדות גם לילדים קטנים כי כשהם רואים זכוכית שקופה הם עלולים להיכנס בה, וזה כבר קרה כמה פעמים לילדים, וגם לאנשים שאין להם מוגבלות", מסבירה אתי. "אנחנו דואגים לכלל האוכלוסייה".
האוטובוס בורח
ברכבת יש צורך בסיוע שנקבע מראש עם התחנה, אבל בתחנות האוטובוס ובמוניות אמור להיות ברור לכולם שאם אדם עם מוגבלות מחכה בתחנה הוא יקבל סיוע לעלות על האוטובוס שמגיע לתחנה, כדי שיוכל לעשות בו שימוש כמו כל משתמש אחר, אך לא כך המצב.
"לי קרה שביקשתי ממונית לשבת מקדימה, אבל הנהג לא הסכים, וקשה לי לשבת מאחורה, אני לא מסתדרת עם היציאה מהמונית, ונאלצתי לחכות למונית נוספת כי הוא פשוט סירב", מספרת אתי.
"יש נהגי אוטובוסים שלא עוצרים בכלל בתחנה", אומר איציק. "הנהג צריך לעצור, לבוא אחורה, לשים רמפה, להעלות אותנו, לקפל את הרמפה ולקשור אותנו שם איפה שהוא ולהמשיך את הנסיעה שלו, הם רוצים לחסוך את המאמץ", הוא אומר ומדגיש – "זה לא קורה עם כולם, אבל זה קורה. יש פנסיונרים של חברת האוטובוסים שיושבים מאחורה ליד הרמפה, ואז האוטובוסים עוצרים והוא פותח וסוגר לנו, אבל כשאין אותו הם לא עוצרים".
הם מספרים על פעיל אחד בקהילה נגישה בשם יצחק שרצה לבחון לעומק את בעיית האוטובוסים ויצא לנסיעות ברחבי העיר, הוא מצא את עצמו מחכה שלוש שעות ומנסה לעלות לאוטובוס. "כל רמפה שהוא מוציא לוקחת לו בין חמש לעשר דקות ולוחות הזמנים של הנהגים לא מאפשרים להם את זה, וכאן חייבים לפנות דווקא לחברות ולא לנהג", מסביר דניאל. "ואנחנו עושים את זה".
במרחב הציבורי יש לא מעט עזרים לבעלי מוגבלויות מכל הסוגים, אחד מהם הוא הזמזם ברמזורים, שלא נועד לזרז את הרמזור, אלא להתריע ברעש עבור לקוי הראייה מתי הרמזור מתחלף מירוק לאדום ולהיפך.
קראו גם:
"אני רואה ש־90 אחוז מהאנשים לוחצים, אני מסבירה שזה לא בשבילם", אומרת לידיה. לדבריה הלחיצות הממושכות גורמות לבלאי גדול ולכך שהלחצנים לאחר מכן לא עובדים ומי שסובלים מכך הם כמובן לקויי הראייה.
נתקלתי בבעיית נגישות בעיר, מה אני אמורה לעשות?
"להרים טלפון ל־106 ולפתוח קריאה, להגיד שזו בעיית נגישות", אומרת אתי. "אם לא מצליחים חשוב להכיר את קהילה נגישה, אפשר לפנות אלינו ואנחנו נפנה לעירייה או לגורמים האחרים ונקדם את זה".
אתם יושבים על הנושא 12 שנים, כמה עבודה עוד לפניכם?
"אנחנו רק בהתחלה", הם עונים ואומרים שהם מעוניינים שעוד אנשים יצטרפו לקהילה נגישה ויהיו במודעות גבוהה יותר לבעיות נגישות בעיר. "נכות מגיעה לכל בית בדרך כזו או אחרת", אומר איציק.
נלחם בשביל המשפחה
אחד מ־15 חברי הנהגת הקהילה הנגישה הוא דניאל אזולאי, שאמנם אינו מתמודד בעצמו עם מוגבלות כלשהי, אך כמה מבני משפחתו כן, וכך קרה שהוא הפך להיות אחד החברים הבולטים בה.
"בזמנו נתתי הרצאות ב'אור ירוק' והייתי צריך לתת הרצאה בתחבורה לאנשים עם מוגבלויות, שם גייסו אותי ומעל לעשר שנים אני בקהילה נגישה. התפקיד העיקרי שלי בכוח הוא לתת הדרכה על זכויות לאנשים עם מוגבלויות למוסדות שונים, בעיקר ביטוח לאומי", הוא מספר.
"המציאות חייבה אותי ולא המחשבה או ההיגיון, המציאות חזקה מכל הסיפורים סביב. זה התחיל עם אחייניתי שבגיל 30 אובחנה עם טרשת נפוצה וכיום היא על כיסא גלגלים", הוא מספר. "רצה הגורל ולפני 25 שנה אשתי שהייתה אחות במחלקת השיקום ב'אסף הרופא' חוותה שבץ מוחי פעמיים, שבוע אחרי שבוע, וגם בצרות צריך מזל – זה קרה במסגרת בית החולים וזה איפשר לצוות הרפואי להעביר אותה ישירות למיון, היא קיבלה טיפול בזמן אפס, דבר שלא היה יכול לקרות בבית. משני האירועים האלה היא יצאה עם תעודת עיוור, הצרה של זווית הראייה ל־6 מעלות, מה שנקרא ראיית צינור או ראיית מנהרה", הוא מספר. גם נכדתו חירשת וקרוב משפחה נוסף עם פגיעה מוחית.
קורה לך שהם מספרים לך על כל מיני קשיים שלהם במרחב הציבורי?
"בוודאי, זה בעצם חלק ממה שגרם לי להתנדב בקהילה נגישה", אומר דניאל.
מהפכת נגישות
התמורות שהתחוללו בעיר בזכות פעילות של חברי הקהילה הנגישה ובשיתוף העירייה
את קהילה נגישה מובילות דקלה אסא, רכזת אוכלוסיות מיוחדות ב"חוויות שוויץ המדע" וסלי טוביאק פרנק, רכזת עבודה קהילתית באגף לשירותים חברתיים בעיריית רחובות. יחד הן הובילו עם הקהילה מספר פרויקטים בעיר – פרויקט 'עולים מדרגה' בשיתוף עם אפליקציית איזי שתרמה כסף ל-10 רמפות לעסקים בעיר.
"הקלדנו באפליקציה בקשות נגישות ונכנסנו לעסקים ולא נגישים והנגשנו אותם", מספרת דקלה. הרשות ביצעה גם סקר נגישות ויחד עם קהילה נגישה הוטמע מידע באתר על גני ילדים נגישים, הם נפגשו עם הנהלת הרכבת על סוגיות נגישות, הם דאגו למקווה נגיש, להנגשת הבריכה הטיפולית ברחובות לכל קופות החולים ולא רק לאחת. "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם העירייה ויחד עם מחזיקת תיק אוכלוסיות מיוחדות, חברת המועצה אורית שרגאי, אנחנו מוציאים סרטוני הסברה, לדוגמה 'דבר אליי, לא עליי' ובקרוב נצלם סרטון חדש שנוגע באחת הנקודות הקריטיות של בעלי מוגבלויות – התור בסופר", היא מספרת.
מי שמעוניין להתנדב בנושא נגישות יכול לפנות לאתר קהילה נגישה ברחובות.
