אין ספק שחצי השנה האחרונה היתה מאתגרת מאוד מבחינת כולנו. בתחילת משבר הקורונה, כשהוטלו מגבלות והוחלט שכל משחקי הספורט התחרותי יופסקו, מצאת את עצמך עם זמן רב פנוי ופתאום היית יכול לעשות דברים שאין לך אפשרות לעשות במהלך עונה רגילה.
נמרוד לוינמרוד לוי
נמרוד לוי
(צילום: אורן אהרוני)
כאלה שגם ביומיום אתה לא תמיד מספיק להגיע אליהם. אני, למשל, ניצלתי את הזמן ללא כדורסל, ואת השהות הארוכה בבית, ויצאתי לטיולים בחיק הטבע. נהניתי מהדברים הקטנים. גם לעולם הספר הקדשתי זמן וקראתי ספרים יותר מבדרך כלל.
עכשיו, עם תחילתה של שנה חדשה, זה הזמן לקוות שהחזרה לשגרה ולנורמליזציה תגיע הרבה יותר מהר ממה שכולם חושבים, גם אם כרגע המצב לא כזה מעודד.
לשחק ללא קהל ומול יציעים ריקים מרגיש אחרת לגמרי. חסר באוויר הרחש המיוחד הזה שאתה שומע לפני כל זריקה, כי הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק. הכיף הכי גדול של ספורטאי הוא לצאת מחדר ההלבשה כשהמגרש מלא אוהדים, אבל אנחנו נמצאים במציאות שונה כרגע.
אולי אני אופטימי מדי, אולי מביט רחוק מדי, ואולי זה יישמע בכלל יומרני מדי, אבל עם פרוס השנה החדשה אני רואה בדמיון שלי את אולמות הכדורסל שוב מלאים באוהדים. אני לא מוצא סיבה להמשיך לקיים תחרויות ספורט ללא קהל. משחק ללא אוהדים הוא בדיוק כמו הצגת תיאטרון ללא קהל. אין הבדל. להבנתי, אפשר למצוא מתווה מיוחד עם הוראות ברורות שיאפשר כניסת אוהדים מבלי שזה יזיק למישהו או שיביא להגדלת התחלואה.
הספורט הוא אמנם חלק בלתי נפרד מחיינו, הספורטאים, אבל לא רק מבחינתנו. הוא חלק בלתי נפרד מחיי האוהדים ושל עוד הרבה אנשים שניזונים ממנו. אסור לעצור את הפעילויות השונות. חייבים להמשיך לקיים אותן, כמובן תחת המגבלות השונות. לא צריך להתייחס למצב כאל קטסטרופה, וטוב שנסתכל על חצי הכוס המלאה - אנחנו מתאמנים, ברוך השם ועדיין משחקים כדורסל.
לקראת השנה החדשה אני מבקש לעצמי להישאר בריא, אחר כך להמשיך ליהנות מהמשחק ומהחיים בכלל. וכל שנותר לקוות הוא שיבינו את חשיבותו של הספורט וכמה כוח ואנרגיות הוא נותן, בין אם אתה ספורטאי תחרותי ובין אם אתה עושה זאת רק בשביל הכיף וההנאה. זה חשוב לקיום ולבריאות של כולנו.