כבר כמעט חודש מאז הניף עם יד שבורה וסיכות מהדק בראשו את גביע היורופקאפ, טל דן מושבת מפעילות. קפטן עירוני נס ציונה, השחקן אולי הכי מזוהה עם הזכייה ההיסטורית של הקבוצה בתואר האירופי, כבר לא יחזור לשחק העונה ואת האמת, הוא מה זה מתבאס.
"מתבאס וכואב", הוא מספר בחצי חיוך ועם יד מגובסת. "אני הרבה שנים בספורט, ולמדתי לצערי שזה חלק מהעניין. אתה יכול לחגוג, ליהנות, אבל פציעות, לאורך הקריירה, באות והולכות, אף פעם הן לא באות בטיימינג טוב".
כמו עכשיו לדוגמה.
"תמיד, רגע אחרי הפציעה, אתה מרגיש שחרב עליך עולמך ואומר בלב: 'למה אני?'. בסופו של יום, חיים עם זה כבר הרבה שנים, שחקנים כמוני רגילים לזה. זה לא משהו שישבור אותי או יגרום לי להרים ידיים".
מי שמכיר את דן, יודע בוודאות שהוא לרגע לא מרים ידיים. הכינוי שלו בברנז'ה הוא "גלדיאטור", ואי־אפשר שלא להבין למה. במהלך הפיינל פור הביתי בחודש שעבר הוא עלה לפרקט עם דימום בראש, זריקות ויד שלא ממש תפקדה. אז מה? זה לא עצר את דן להשתטח על הפרקט כשצריך. ומה עם הגוף? הוא ישרוד את זה.
"עוד לפני חצי הגמר מול פארמה הרוסית, קיבלתי החלטה לשחק עם יד שבורה", חושף דן. "לא הייתי מוכן לשבת בג'ינס על הספסל באירוע כזה חגיגי של המועדון. זה הרי לא משהו שקורה כל יום. 1,500 ילדים מסתכלים עליי בנס ציונה, רציתי לתת להם השראה, רציתי שיראו אותי ויבינו שאסור לוותר, לא משנה כמה מהמורות יש בדרך".
הסבלנות השתלמה
דן (34) זה ידוע הוא זן נדיר בכדורסל הישראלי. הוא אמנם התחיל את הקריירה במכבי ראשל"צ, אבל מהר מאוד התגלגל אל נס ציונה, המועדון שבו החל את דרכו עוד בבי"ס לכדורסל. הפעם הראשונה שבה הגיע למועדון היתה בשנת 2008, אבל אחרי עונה הוא עזב לאליצור אשקלון, ובהמשך למכבי אשדוד והפועל עפולה, ואחרי שלוש שנים הבין שרק בנס ציונה הרגיש בבית. מ־2011 הוא לובש ברציפות את המדים הכתומים.
"במקרה שלי זה מובן מאליו", הוא מחייך. "אני חושב שאין יותר חשוב מלהרגיש בנוח במערכת, עם מאמן, עם צוות שתומך ורוצה בהצלחתך. בית זה סוג של משהו שנדיר בכדורסל הישראלי למצוא, ובכלל בספורט, אבל זה מצרך מאוד חשוב לכדורסלנים שרוצים למצוא את דרכם ברמות הגבוהות".
היו בטח הצעות אטרקטיביות לאורך הדרך, מקבוצות בכירות יותר.
"אני יכול לספר שקיבלתי לאורך השנים הצעות כלכליות יותר גבוהות ממה שהרווחתי בנס ציונה, גם כשירדתי איתם ליגה. בתוך בוגר בי"ס לכדורסל של המועדון, אני מאוד גאה להיות קפטן הקבוצה וחלק משמעותי בקבוצה ובעיר הזו. את זה הבנתי הרבה שנים, אבל הוכחתי כעת לכולם למה באמת זה היה שווה ובטיימינג מטורף. הכל התפוצץ בזכייה. זו היתה התשובה לכולם. כמות האהבה שקיבלתי והפירגון - פתאום כולם סוף־סוף רואים למה שווה לפעמים להישאר במקום שאתה שלם איתו. זה משהו ששווה עוד כמה דולרים ואפסים בחשבון הבנק".
לראשונה העונה אתה מתאמן תחת מאמן זר כמו בראד גרינברג, מרגיש בהבדל?
"עבורי זו חוויה לעבוד לראשונה עם מאמן זר. שפה שונה, הרגלים חדשים, גישות שונות ממה שהייתי רגיל. גם אחרי חבלי לידה שהיו בהתחלה, לכל הקבוצה ולא רק לי, שמח שהצלחנו למצוא את הכימיה והחיבור הנכון בשביל כולם".
"עוד לפני חצי הגמר מול פארמה הרוסית, קיבלתי החלטה לשחק עם יד שבורה. לא הייתי מוכן לשבת בג'ינס על הספסל באירוע כזה חגיגי של המועדון. זה הרי לא משהו שקורה כל יום"
הקבוצה חזרה השבוע לפעילות אחרי תקופה ארוכה ללא כדורסל ואתם חזק במקום המוביל לרבע גמר הפלייאוף. בכושר שהייתם בו לפני הפגרה הכפויה, אפשר להגיד שאתם מכוונים לפיינל פור?
"את האמת, מאוד תלוי את מי נפגוש בפלייאוף. קיבלנו ביטחון ורעב מהזכייה ביורופקאפ, בתור קבוצה הבנו שיש לנו סגל טוב ורצון להצליח, שזה הדבר הכי חשוב. פתח לנו את התיאבון ומבחינתי השמיים הם הגבול. יש בקבוצה הזו מלא כישרון".
עדיין חולם על הנבחרת
דן, כפי שהבנתם, הוא לא השחקן המצוי. "לא הרבה יודעים, אבל באיזשהו שלב בגיל 23 די נמאס לי לשחק כדורסל", סיפר בזמנו הקפטן לאתר הרשמי של המועדון. "לא מצאתי את המקום שלי. הסתובבתי במלא מקומות שלא האמינו בי - בליגת העל לא מצאתי את המקום, ובליגה הלאומית הרגשתי שאני שווה יותר. נס ציונה בדיוק עלו לליגה הלאומית וחשבתי לעצמי שזאת הזדמנות טובה לחזור הביתה, להיות קרוב למשפחה ולנסות לחזור וליהנות מהכדורסל. ציפיתי להיות פה כמה שנים ולהמשיך לפרק הבא בחיים - לא בהכרח בכדורסל. הכל קיבל תפנית לא צפויה ובחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות".
מתי לדעתך נס ציונה הפכה לגורם מרכזי בליגת העל?
"אני חושב שאחרי המשחק נגד מכבי תל אביב בבית, שכל האולם פה געש עם עוצמות מטורפות אחרי סל ניצחון של פרסטון נואלס - פתאום הבנו שאנחנו יכולים לעשות כאן משהו יפה. כולם מסביבנו דיברו על סיבוב קצר של 'כיפים' בליגת העל וחזרה מהירה לליגה השנייה. גם עכשיו, שמונה שנים אחרי, אני נזכר במשחק הזה ויש לי צמרמורות בכל הגוף. הראינו שגם אנחנו, שעל הנייר לא היה לנו אולם ברמה של ליגת העל, תקציב, ספונסרים, בעלים עם איזה כיס עמוק - למרות כל זאת אנחנו חלק מהדבר הזה".
אפרופו תפנית, האמנת אי פעם שתניף גביע אירופה?
"אכן, זה היה משהו מאוד גדול עבורנו. אנחנו עיר קטנה בפריפריה ולא מגיעים לכותרות יותר מדי. באמת זה היה אירוע מרגש לכל מי שגר בעיר, זה ברמה של צמרמורות בגוף. הרבה אנשים אוהבים להתחבר לדבר הזה, כי זה משהו באמת מיוחד, שבא מאהבה טהורה ומקום צנוע ששואף לגדולות. זה נגע בהרבה אנשים וכל מי שגר בעיר הרגיש ככה".
אז כמובן שנראה אותך עונה נוספת במועדון?
"אני כבר 11 שנים כאן, זה משהו שהוא מאוד שונה בנוף של הספורט הישראלי ובכלל. אני מאוהב בקבוצה הזאת ואוהד מספר אחת שלה, ככה שלא חשבתי לרגע לעזוב אף פעם. ידעתי שהמועדון הזה נועד לגדולות ויום אחד גם יגיע זמננו. אמנם התחלנו מלמטה, אבל אנחנו עושים התקדמות הדרגתית ומאוד יציבה. לאט־לאט, מה שנקרא, עקב בצד אגודל וממשיכים להתקדם. אנחנו רוצים לגדול עוד ואני מאוד אוהב את זה. כיף גדול להיות חלק מהדבר הזה".
עד מתי נראה אותך משחק?
"אפרוש בנס ציונה, אני יכול להגיד את זה חד־משמעית. אני לא רוצה לשחק בשום מקום אחר, אין סיכוי בעולם שאני אעבור למקום אחר".
למרות היכולת הנהדרת שלו, בטח עד הפציעה, דן מעולם לא לבש את המדים של נבחרת ישראל. פספוס? "חד־משמעית כן", מודה דן בסיום הראיון. "זה היה תמיד החלום שלי, מהרגע שהתחלתי לשחק כדורסל. חלמתי לייצג את המדינה. חלמתי, אבל זה עדיין חלום. ככל שאני מתבגר - החלום מתרחק. לך תדע, אולי יום אחד זה יתגשם".
