הפועל זה משפחה
אסנת אלון (הפועל ראשל"צ)
כבר שמונה שנים שאסנת אלון, מנהלת משרד בפתח תקוה, היא אוהדת שרופה של הפועל ראשל"צ כדוריד. "הבן שלי התחיל לשחק כדוריד בכיתה ב', והיה בענף עד השנה שעברה. ככה בעצם התחברתי. הלכתי איתו לאימונים, למשחקים, ואחר כך למשחקי בוגרים - ופשוט התאהבתי", משתפת אלון.
"היום זה כבר לא קשור רק לילד, הקבוצה חדרה לי לנשמה", מדגישה האוהדת האדומה (48). "הפועל ראשון היא משפחה. עוטפים אותך ותמיד יהיו לצידך בכל תחום, לא רק בספורט. עידן מימון אימן את הבן שלי, וגם הוא ידע לעזור לי ולהפנות אותי למי שאני צריכה. עזר בכל הבעיות, גם ללא קשר לכדוריד. יש כמובן גם את היו"ר דודי פלח ואת המנהל עמית בר. עברתי תקופות קשות בחיים, ובהפועל ראשון לא עזבו אותי לרגע. אני לא מבינה גדולה במה שקורה ביתר קבוצות הספורט בארץ, אבל אני תוהה אם יש בארץ עוד מועדון כל כך תומך ומשפחתי".
יש לה שני בנים ובת אחת: אופק, עומר ואור. "גם הבת שלי כבר הצטרפה אלינו", צוחקת אלון. "כולם בעניין, ואנחנו מגיעים לכל המשחקים. גם ביציעים יש חברויות נהדרות - ברמה של משפחה". על הקהל האדום יש לה כמובן רק מילים טובות: "בכל הענף, כולם יודעים שהקהל שלנו מאוד חם ומעודד. אנחנו יודעים לעשות שמח ובצורה תרבותית. מוחאים כפיים, מתעצבנים לפעמים, אבל לא מעבר לכך".
כששואלים אותה על הרגע הגדול שלה כאוהדת הקבוצה, לאלון אין בכלל ספק: "הדאבל לפני שנתיים. אי־אפשר לשכוח אותו. השער האחרון בגמר הגביע של המרכז שלנו יובל גררה נגד מכבי ראשון - זה משהו שאזכור כל עוד אני חיה. אחר כך גם הגיעה הצלחת במשחק בית אצלנו ב'ספי רבלין'. ההתרגשות היתה מטורפת. היה כיף מיוחד לראות את השחקנים מניפים בטירוף את הצלחת, כי הגיע להם. אני עדיין זוכרת את נובאק בוסקוביץ' ז"ל רץ אחרי עידן מימון וקורע לו את הבגדים".
בכלל, מימון מבחינת אלון הוא מושא להערצה: "עידן הוא אגדה. אני מעריצה אותו בגלל היותו איש משפחה למופת וכמובן שגם היה שחקן גדול. על המגרש הוא היה כובש אמיתי, תרתי משמע. ויש עוד המון שחקנים גדולים מהפועל ראשון שאפשר להזכיר".
בזכות הסבא האדום
דר אהרוני (מכבי ת"א)
כדורגל דר אהרוני (22) ממודיעין יונקת כבר מלידה. "סבא שלי ז"ל היה אוהד שרוף בכלל של הפועל ת"א. אבל כשאבא שלי נולד, והחל לגלות עניין בכדורגל, במקום לשלוח אותו לחוג בהפועל, הוא אמר לו: 'אם אתה רוצה להיות שחקן מקצועי - תשחק במכבי. הם משקיעים הרבה יותר בילדים". סיפרו לי שאחרי שנולדתי, אחת המילים הראשונות שאמרתי היתה 'מכבי'", צוחקת אהרוני.
היום היא כמובן אוהדת שרופה של הצהובים, ולא מחמיצה אף משחק. בטח לא בכושר שבו נמצאת החבורה של ולדימיר איביץ'.
ספרי קצת על תחילת הדרך שלך כאוהדת.
"אני זוכרת את אבא שלי ואותי יושבים בבית על הספה בשעות הערב, הרבה אחרי שהייתי אמורה ללכת לישון, דבוקים למסך. לאט־לאט התחלתי ללמוד על כדורגל, ובמקום ללכת לחוג בלט כמו כל הילדות - אבא שלי רשם אותי לחוג כדורגל. הייתי הבת היחידה. הוא היה מאמן אותי בבית ושברנו לאמא כמה ואזות על הדרך. אני לא בדיוק זוכרת נגד מי היה משחק הראשון שהייתי בו, אבל כן זכורה לי הכניסה לבלומפילד. ההתרגשות והאדרנלין שהרגשתי. והשאר - היסטוריה".
ביומיום אהרוני היא בחורה עדינה, אבל מי שיפגוש אותה בבלומפילד יתוודע לצד היותר סוער שלה. היא מסבירה: "יש את דר של המגרש ואת דר של מחוץ למגרש. מדובר בשתי פרסונות שונות. מחוץ למגרש אני אכן מחשיבה את עצמי לבחורה עדינה, שמשתמשת רק בשפה נקייה. סופר נשית. אבל במגרש? זה די מתהפך. כנראה שאני אוגרת במשך כל השבוע את כל הקללות שנמנעתי מלהגיד, ורק ביום משחק אני מגלה עד כמה אוצר הקללות שלי עשיר... כמובן שאני גם שרה את כל השירים, יותר נכון צורחת אותם כי זמרת אני לא, וב־99 אחוז מהמקרים אני שותה כוס תה עם דבש אחרי המשחק, כי אני חוזרת הביתה בלי קול".
הראיון איתך נערך לרגל יום האישה.
"אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, וממש לא מתיימרת להיות כזאת. אבל אני חושבת שכל המחאות והמאבק על שיוויון חברתי, שינו לגמרי את כללי המשחק על המגרש ומחוצה לו. בעבר לא הייתי יכולה להוציא משפט אחד בהקשר של כדורגל מבלי שיגידו לי: 'מה את מבינה, לכי תשחקי בברביות', או 'את אישה שמדברת על כדורגל, בטוח את לסבית'. והיום הגברים מבינים ומקבלים את העובדה שנשים יכולות לעסוק באותם תחביבים כמו שלהם, והם אפילו נהנים מהשותפות הזאת. ברוב המקרים שבהם אני מדברת עם גברים על כדורגל, בין אם במגרש, עם החברים, או עם אנשים רנדומליים ברחוב - וקרה לי ששמעתי אנשים מדברים על כדורגל במסעדה והתפרצתי להם לשולחן, כי הרגשתי חייבת להתווכח איתם על נושא מסוים שהם דנו בו - מתנהל דיון נעים וראוי".
לא מקללת, כן צועקת
דורית סרור (אליצור נווה דוד רמלה)
אי שם בשנת 2007 הדליקה דורית סרור את הטלוויזיה בביתה, ו'נפלה' מבלי להתכוון על משחק נשים של אליצור נווה דוד רמלה כדורסל. היא רצתה כבר להחליף ערוץ, אבל נשארה עוד קצת ושמעה שהמשחק הבא של קבוצת הדגל של העיר שבה היא מתגוררת יתקיים בתוך ימים ספורים. והנה מה שקרה.
"החלטתי לקחתי את הבנות שלי לאותו משחק, ומאותו רגע נדבק בי החיידק", היא משחזרת וצוחקת.
בצעירותה סרור (52), פנסיונרית של צה"ל שכיום מתנדבת ותורמת לקהילה בעיר, שיחקה בעצמה כדורסל. כיום היא בעיקר צופה בליגת 'מאמנט'. "אין הרבה משחקי נשים בארץ, וכיף לבוא ולעודד", היא מסבירה למה נשארה ביציעים. "זה סוג של תרפיה אחרי כל העומס של היום. אתה מוציא את העצבים במגרש, וככה נרגע. טוב, השנה כל משחק הוא צמוד ומרהיב, כך שיש גם התרגשות".
ואיך המשפחה הקרובה מקבלת את הפנסיונרית שנודדת ממגרש למגרש כדי לראות את קבוצתה האהודה, הדאבליסטית המכהנת למי ששכח?
"הם יודעים שיום שני זה היום של הכדורסל", עונה סרור על השאלה. "ברגע שאני יוצאת מהבית, אין משהו אחר. ובכלל, הקהל ברמלה כבר נהפך מזמן למשפחה. האוהדים מגיעים למשחקי חוץ, מביאים תה וירקות - ומדברים על הכל. על המשחקים וגם על הדברים שקורים בבית".
כששואלים את סרור אם היא מקללת ביציעי קריית מנחם, היא מבקשת להבהיר: "לא מקללת, אבל כן צועקת לשופט: 'מי נתן לך אישור לשפוט?'. זה אולי יישמע כמו התחסדות, אבל אני לא מקללת בכלל, גם לא בבית. גם עם הקבוצות היריבות יש לנו יחסים טובים, כולל השחקניות".
השחקנית האהובה על סרור היא אליסון הייטאוור, שהיום מככבת במוליכת ליגת הנשים מכבי עירוני רמת גן. "מאוד נהניתי לראות אותה", אומרת האוהדת הרמלאית. "הרבה מאוד שחקניות שיחקו ועברו פה, וכשאנחנו נפגשות במשחקים, יש גם לחיצת ידיים".
הרגע הזכור לה ביותר הוא כמובן מהזכייה ביורוקאפ במרץ 2011. "לא נסעתי לגמר בצרפת, אבל ראיתי את המשחק במחשב שלקחתי איתי למסיבת פורים", מגלה סרור. "ישבתי איתו בצד וכל הזמן צעקתי. אנשים לא הבינו מה אני רוצה מהם".
אמא 'משוגעת'
מלי ליכטנשטיין (עירוני נס ציונה)
אילולא ילדיה, קרוב לוודאי שמלי ליכטנשטיין (44) לא היתה נהפכת לאוהדת כל כך שרופה של עירוני נס ציונה כדורסל. "הבנים שלי היו בזמנו בחוג כדורסל, כשנס ציונה עוד היתה בלאומית. הם היו מקבלים כרטיסים חינם למשחקים, והייתי מצטרפת אליהם", נזכרת מלי, אחת האוהדות היותר מוכרות ביציעי אולם לב המושבה.
ליכטנשטיין, תושבת נס ציונה, מספרת: "כשהקבוצה עלתה לליגת העל, רכשנו כרטיס מנוי זוגי והתחלתי ללכת למשחקים, גם אם הילדים לא היו באים. והשאר - היסטוריה, כמו שאומרים. היום כבר יש לנו כרטיס מנוי לכל המשפחה".
מה מושך אותך כל כך בנס ציונה?
"האווירה הביתית, הקהל. כיף. הכרתי שם חברים. אנחנו יושבים ביציע ומכירים את כל האוהדים. יש ביציעים של 'לב המושבה' אנרגיות טובות - וזה רק מתעצם עם השנים".
ואיך המשפחה מקבלת את האמא שנעדרת מהבית בערבים בתחילת השבוע?
"בסדר גמור, אין להם ברירה. הם מבינים שאמא שלהם 'משוגעת'. בהתחלה, כשהייתי הולכת למשחקים, הייתי מתבאסת שאני מגיעה לבד. היום אני אומרת לעצמי: 'הם לא רוצים לבוא איתי - לא צריך, שלא יבואו'".
ליכטנשטיין הגיעה עם האהדה שלה לנס ציונה עד קפריסין. "נסענו האוהדים למשחק ביורופקאפ עם הקבוצה. זאת היתה חוויה נחמדה מאוד. העברנו יחד ימים שלמים והתחברנו יותר. אם אנחנו חולמים על תואר של נס ציונה? כמובן. בינתיים הגענו עד חצי גמר הגביע, וזה סוג של חלום שנפל".
כמובן שגם השחקנים מכירים אותה, כולל הזרים. בעונה שעברה היא הזמינה לארוחת ערב את כריס דאו, דקוואן קוק, טאליב זאנה וגארי בראון רמירז עם משפחותיהם. "זה כבר הפך לסוג של מסורת במועדון. קוק הוא כנראה השחקן שאני הכי אוהבת לראות", מספרת ליכטנשטיין. "יש משחקים פחות טובים ויותר טובים, אבל הוא תמיד נותן את הנשמה".
ליכטנשטיין לא אוהבת לשמוע קללות ביציעים. "לא מקבלת את זה בכלל", היא מבקשת להבהיר. "אם יש כמה אוהדים שעושים את זה במשחקי חוץ, אני ממש מרגישה בושה. ואני לא היחידה. נשים ביציעים? אני רואה דווקא הרבה כאלו. סתם נוצרה סטיגמה שלפיה אין נשים במגרשים. בנס ציונה יש אווירה משפחתית וסוג של בילוי, אז אולי גם כיף יותר להיות פה מאשר במקומות אחרים".
11 שנות חולונייה
עדן סעדי (הפועל חולון)
עדן סעדי בת ה־26 היא לא עוד אוהדת של הפועל חולון כדורסל, אלא גם חברה בארגון האולטראס של הקבוצה - purple brothers. רק שלפני כמה שנים, כמו שסעדי מעידה על עצמה, היא לא ממש חשבה שתתחבר לענף.
"למשפחה שלנו לא היה קשר לספורט", מספרת עדן. "זה לא עניין פה אף אחד, בטח שלא את אבא שלי. עם השנים, התחלתי להתנדב במד"א, וחברה שלי התקבלה לקבוצת המעודדות של הפועל חולון. הפעם הראשונה שבה הגעתי למשחק היתה כדי לראות אותה, ומאז אני לא מחמיצה משחק כבר 11 שנים".
ומה בעיקר משך אותך לסיפור הזה?
"הקהל. ותחשוב שלפני שהתחברתי להפועל חולון - לא הבנתי בספורט בכלל. לא היה לי רקע, כלום. אבל כשראיתי מה הולך ביציעים, את הכיף, את החיוכים – זה משך אותי. גם אם יש עצבים לפעמים, אתה רואה שנייה אחרי זה חיוך כי אתה מבין שמשהו טוב קורה על המגרש. המשכתי לבוא ממד"א, וראיתי שזה כיף".
ההתחלה היתה קצת קשה. "יש כאלה שלא הבינו מה אני עושה שם. אמרו לי בתחילת הדרך: 'שבי למעלה, תעודדי משם. את לא צריכה להיות איתנו בגוש הקופץ. אנחנו אלה שמגינים כביכול על הפועל חולון. אנחנו נכין תפאורות ונעשה מה שצריך'. אבל מאז היחס כלפיי השתנה", צוחקת עדן.
בניגוד לרוב קבוצות הכדורסל האחרות בארץ, בהפועל חולון יש גרעין נשי גדול ומסור. "כל אחת תומכת בשנייה ועם הזמן זה נהיה יותר לגיטימי שבחורה מגיעה לעודד", מסבירה עדן. "אתה רואה ילדות שמגיעות לבד, וגם אבות שמביאים את הבנות שלהם. פתאום זה נראה הגיוני, כי יש הרבה נשים ביציע, אז למה שגם היא לא תבוא?".
ואיך המשפחה שלך קיבלה את האהבה הבלתי נגמרת להפועל חולון?
"בהתחלה היה להם קשה מאוד, במיוחד לאבא שלי. 'מה, את בחורה, מה פתאום את מקללת והולכת למשחקים? זה לא יפה לראות ככה בחורה משתגעת'. אבל לאט־לאט גם אחיות שלי נכנסו לעניין. אחותי הקטנה, למשל, הצטרפה אלי ליציע כבר לפני חמש שנים. וכן, נהיינו בית של ספורט. אמנם אנחנו רק בנות, ודווקא הגבר לא מעורב, אבל כולם מתואמים. אני נכנסת הביתה וצועקים לי - 'עדן, את לא מבינה, התפרסמה כתבה על הפועל חולון'. כולם מעורבים".
