כשרועי פלח נפרד בגופו מהעולם הזה, לפני ארבעה חודשים בדיוק, אחרי שחלה בסרטן, הוא השאיר אחריו מורשת שקיפלה בתוכה שני מימדים עיקריים: עוצמה אינסופית שמאפשרת - למי שבוחר בכך - להשפיע ולהיטיב בכל רגע ובכל תנאי. וכמו כן, שיעור על מגבלותיו של האדם. לאחרונה הנציחו אותו אוהביו בטיול מרגש לקיבוץ גבולות שבדרום הארץ.
רועי פלח ז"לרועי פלח ז"ל
רועי פלח ז"ל
(צילום פרטי)
נולד לאהוב
ב-24 שנות חיים פלח, כדורידן הפועל ראשל"צ, טווה רשת קסומה של נתינה והעצמה, שקצה הקרחון שלה מתגלה כיום רק אחרי לכתו. עם זאת, על אף מאמצים שלא היו יכולים להיות גדולים מהם להשאירו בחיים - אוהביו הרבים נאלצו ללוותו לבית עולמים. עם התנועה הנפשית הזאת, ההפוכה והמשלימה, הוריו ושאר בני משפחתו ואוהביו של רועי ז"ל מנסים לחיות כיום.
רועי הוא נכדו של עמי שדה, ממייסדי הפועל ראשל"צ כדוריד, ובנם של מעין (בתו של שדה) חברת מועצת העיר, ודודי יו"ר הפועל ראשון לציון כדוריד - שמקפיד לענוד על צווארו את השרשרת של רועי.
ללא בחירה ממש, הפועל ראשון והכדוריד היו מבחינת רועי מסלול מותווה מראש. אבל הוא בידל וייחד את עצמו באמצעות אישיות יוצאת דופן ("נשמה ענקית", ביטוי שחוזר על עצמו כשמדברים עליו עם אוהביו), אהבת אדם ועולם, ובחירה בתחום החינוך כערוץ לנתינה. סולם עדיפויות שאין מתוקן ממנו.
מכאן, רשות הדיבור להורים שבפגישה איתם לא נזקקו לשאלות מנחות. כאילו רועי ניצב לידם ומניח את המילים המדויקות בפיהם. אולי לא את כל המחמאות עליו, אבל עכשיו מותר להם...
מעין: "כדי להבין משהו על רועי, אציין שדודי ואני מעולם לא היינו באספת הורים של רועי. לא היה צורך בכך. הוא מעולם לא עשה בעיות, לא התחצף אלינו אפילו פעם אחת, גם בגיל ההתבגרות, באופן שכבר היה מרגיז... לא מרד.
"הוא למד 10 יחידות מחשבים, 5 מתמטיקה, 5 פיזיקה. הלמידה היתה בדם שלו. והוא שילב אותה באופן מעורר השתאות עם הספורט. למד במקיף י"א וזכה באליפות כשהיה קפטן הנוער בהפועל ראשון. סער פרנקל הציע לו לעבור למקיף מקיף ט', כדי להתקדם עם הכדוריד. אבל הוא לא הסכים כי רצה להיות בתיכון עם החברים שהוא גדל איתם. חברות, מבחינתו, היתה ערך עליון וזה התבטא אח"כ ביחס של החברים כלפיו כשחלה. הם לא עזבו אותו לרגע".
במדי הפועל ראשון לצד האב דודיבמדי הפועל ראשון לצד האב דודי
במדי הפועל ראשון לצד האב דודי
(צילום פרטי)
את הרגע שבו נתגלה הקושי הבריאותי הראשון ההורים מתארים כמו אירוע שהתרחש יום קודם לכן. בבהירות ובפירוט."זה קרה במשחק אימון נגד בני הרצליה, ביום רביעי בשבוע, כשרועי היה בן 19.5", נזכר דודי. "הוא נכנס טוב מאוד למשחק הזה, אבל אחרי 10 דקות ראיתי שהוא יורד מהמגרש. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה: 'אבא, אני מרגיש שאם אני נשאר עוד רגע, אני מקיא את נשמתי. מרגיש ממש לא טוב.
"מיד דאגנו לבדיקות מתאימות והרופאים אמרו שיש התחלה של 'תהליך' בין הראש לצוואר. שיש גידול שנראה שפיר, אבל חייבים להסיר אותו במהרה. נקבע ניתוח בתחילת השבוע, שאליו רועי הגיע מאוד קליל וחזק ברוחו. זומנו לפגישה ונאמר לנו שמדובר בסרקומה מסוג נדיר. סרטן שלרוב מתיישב בגפיים. פרופסור שטיפל ברועי באופן פרטי המליץ לנו להתחיל טיפול מניעתי של הקרנות וכימותרפיה חזקה לצוואר ולראש, כי די בכך שנשאר תא אחד כדי להתרבות.
"רועי תמך בטיפול אגרסיבי. מבחינתו זה היה כמו לאכול צ'יפס, הוא אמר: 'זה כמו שפעת. אגמור עם זה ואמשיך בחיים'. הוא התחיל את התהליך, שארך 10 חודשים. השיער נשר לו אבל הוא לא ירד במשקל. היה מאוד חזק מבחינה פיזית ונפשית. גופנית הוא היה בשיאו כשהתגלתה המחלה, והתאמן בנבחרת ישראל וגם בבוגרים של הפועל ראשון - מה שהקל מאוד על ההתמודדות הפיזית עם הכימותרפיה והקרינה. בכל אותה תקופה שבה היה בבית, רועי לא היה דקה אחת לבד. תמיד מוקף בחברים עם צחוקים וכיף. היה מרגש לראות את החברים והחברות מגיעים כל יום. למרות שהחברים עדיין היו בצבא הם איכשהו מצאו את הזמן להגיע. החברים חיכו שרועי יסיים את הטיפולים והם בינתיים ישתחררו מהצבא, כדי לעשות 'גיחת שחרור' משותפת לאמסטרדם. הם הכינו 'טבלת יאוש' של 480 יום על סדין בחצר אצל רועי. ערב ערב הם סימנו איקס עד שהגיע הנסיעה המיוחלת".
רועי השתחרר מהצבא בעקבות המחלה מיד כשסיים את הטיפולים בגיל 20. הוא היה אופטימי ונחוש. לא רצה להתבטל ולהעביר את הזמן בחוסר מעשה, ולכן החליט ללמוד ולהכין עצמו לאוניברסטה. מעין: "הוא אמר: 'לא אבזבז זמן. בלאו הכי כולם בצבא, אז אעשה את כל המבחנים לפני הטיול הגדול ולא אחריו... והוא אכן ניגש לשפר ציוני בגרות בפיזיקה, במתמטיקה - הוציא 98 בשני המבחנים - וניגש לפסיכומטרי שבו קיבל 721. הוא התחיל לאמן כדוריד במחלקת הנוער של הפועל ראשון, וללמד מתמטיקה לבגרויות. הלו"ז שלו היה מלא, מגוון ומספק. בין לבין הוא ניגן בגיטרה. ערבים שלמים ישב עם החברים בחצר, כשהוא מנגן והם שרים וממציאים לעיתים שירים חדשים בשפה משלהם...
"מוזיקה, בכלל, היתה אהבה גדולה של רועי והיה לו פלייליסט משובח. לאחרונה עברנו על הפלייליסט והבנו כמה משובח ומגוון היה טעם שלו. מוזיקה שחצתה את גבולות הזמן. כל כך הרבה אנשים ביקשו את הפלייליסט שלו".
רועי לא נתן למחלה להפריע לו. גם במהלכה וגם אחריה הוא טס לטיולים רבים עם החברים, עם המשפחה ועם בת זוגו גל. לפני שלוש שנים בדיוק הוא היה, פעמיים, בפסטיבלי מוזיקה בפריז. אהב את ג'ק ג'ונסון וטס להופעה שלו. הלך למופעי מוזיקה רבים בזאפות השונות, במוזיאון ת"א, בבארבי ועוד. הוא מאוד אהב את הזמרת גל דה פז ולהקת THE PAZ BEND. לאחר מותו דה פז יצרה קשר עם דודי ומעיין, והעלתה פוסט מרגש לזכרו. כשמגבלות הקורונה יוסרו, וניתן יהיה להתקהל, הוריו מתכננים לקיים ערב מוזיקלי לזכר רועי שהכל בו יהיה שמח ואוהב.
מעין: "במהלך ארבע השנים וחצי של המחלה רועי טס כל כך הרבה פעמים לגיחות כדי לצפות במופעים ובארועי ספורט. בגרמניה, בצרפת, באמסטרדם, בארה"ב, בספרד וביוון. גולת הכותרת היתה הטיול הגדול לדרום אמריקה עם בת הזוג גל. אלה היו שלושה חודשים של הנאה יוצאת דופן מבחינתם".
החברים של רועי ממשיכים להגיע לבית המשפחה. עשרות מהם. לבד מערבי שישי הם מתכנסים מדי יום בבית המשפחה, ומקיימים פעם בשבוע פעילות כלשהי. מעין: "החברים מהווים משענת מאוד משמעותית בשבילנו".
האמא מעין חוזרת לתהליך: "נגמרו עשרת החודשים של הטיפול, וחשבנו שהכל מאחורינו. רועי הרגיש טוב, שוחרר מהצבא והחליט להתחיל ללמוד ולהתכונן ללימודים אקדמיים. אולי ללמוד הנדסה. זאת עד שהחברים שלו מהשכבה וגל ישתחררו מהצבא - והם ייסעו יחד לטיול. בינתיים הוא הכין תלמידים לבגרות בחמש יחדות מתמטיקה. ומסתבר שהיו לו המון תלמידים".
דודי: "תלמידים שהתקשו והציונים שלהם היו על 50 או 60 במתמטיקה הוגשו על 100 לבגרות אחרי שלמדו אצל רועי. משהו בגישה שלו לאנשים וללימודים עבד כמו קסם".
מעין: "הוא תמיד אמר שחשובים לו החינוך וההשפעה. הייתה בו מנהיגות שקטה. גם כשחקן. אפילו במשחקי דרבי הוא לא השתולל ולא קילל. תמיד היתה לו מנהיגות של ווינר, אבל בשקט, בעוצמה בנחישות. הוא לא ויתר מצד אחד אבל גם לא עורר אנטגוניזם. הוא היה קונצנזוס.
"החבורה שלו וגל השתחררו מהצבא, והם יצאו לטיול של הלייף בדרום אמריקה. רועי אמר שיחזור אחרי ארבעה חודשים. הוא היה נקי לגמרי מסרטן אז. אנחנו תכננו באותו זמן קרוז לברצלונה, כדי לציין יום הולדת 80 לאבי עמי. בוקר אחד רועי התקשר וסיפר שהוא לא יכול להזיז את הצוואר. אולי בגלל שגלש בים. פיזיותרפיה קצת עזרה לו, אבל הכאבים חזרו אחרי כמה ימים".
דודי פלח: "כשרועי נקרא להניף את צלחת אליפות הנוער עם הפועל ראשון הוא קרא אליו את אוריין עמר מהמחלקה שלנו, מיהר לעזוב את הצלחת ורץ להתחבק עם החברים. אהב אנשים וחברים הרבה יותר מטקסים"
דודי: "הוא עשה הכל. הפסיק לצרוך סוכר, הקפיד על תזונה מיטבית. היה מאוד קפדן וממושמע במה שקיבל על עצמו, וחקר ללא הרף. עשינו ביופסיה והתברר שהסרטן חדר לחוליות הצוואר".
מכאן משתלשלת התפתחות שראויה להמחשה בבימוי הוליוודי. המשפחה הצליחה בדרכים לא דרכים להגיע לד"ר ג'וש ימאדה בניו יורק, שנחשב לאורים ותומים של ההקרנות בעולם. ומי שמשתמש בטכניקות חדשניות ובלעדיות. במבצע בזק, צבאי לגמרי באופיו, ועם עזרה של אנשים רבים, עוד באותו היום נשלח כל החומר הרפואי לארה"ב. רועי טס לניו יורק בתוך יום עם ההורים, וכעבור שלושה ימים נוספים כבר נותח, וטופל בהקרנה החדשנית על ידי ד"ר ימאדה. בני המשפחה, גל וחברים החלו להצטרף וללוות אותם בניו יורק ובהמשך בשלושה חודשים של טיפולי הקרנות בניו ג'רזי.
דודי: הוא אמר: 'תעשו מה שצריך, אפילו תורידו לי יד. אני צריך להבריא'. הייתה לו נחישות ועוצמה והיה לו כוח נפשי מדהים בהשוואה לכל אדם. ממש מעורר הערצה ביחס לבחור צעיר".
לאחר הטיפולים בארה"ב, רועי חזר לארץ והחליט לשנות תוכניות. לוותר על לימודי ההנדסה שאותם תכנן ללמוד, ולהתמקד בלימודים 'שתהיה בעזרתם השפעה', לדבריו. לא רק לימודים שיקנו לו תפקיד ושכר גבוהים. הוא החליט ללמוד תזונה מתוך כוונה לעבור לחלק המחקרי, ואולי לבחון קשר לסרטן. הוא אכן התחיל ללמוד תזונה בפקולטה לחקלאות, ובמקביל נרשם לקורס מאמנים בוינגייט. אימן שתי קבוצות, אחת של בנים ואחת של בנות, טייל עוד ועוד בעולם ותפקד כרגיל. רוב האנשים שלא הכירו אותו לפני המחלה לא ידעו על קיומה. הוא עבר לגור בדירת שותפים עם החברים הטובים, והיה מאושר עד לאשפוז האחרון במרס 2020 ששם התפרצה המחלה ביתר שאת והכניעה אותו.

הפרידה והמורשת

פרק הסיום בחייו הגשמיים של רועי ירעיד את הלב הקשוח ביותר. הוא אושפז במחלקה האונקולוגית בתל השומר, וכשהגידול הגיע לריאות הבינו כולם שהתהליך הוא גרורתי ולא מקומי. המצב הסתבך עם עורק שנחסם וריאה שקרסה ולמעשה הכריעו אותו. גם בבית החולים הוא התנהג באצילות נפש ובגבורה. דיבר עם כולם וצחק, ענה לווטסאפים רבים, כתב לחברים ולבני משפחה שבדיעבד הבינו כי זאת הייתה דרכו הבוגרת והאחראית להפרד מהם.
דודי: "אני הבטחתי לרועי לדבר איתו על כל מה שיבחר ושאכנס איתו לכל נושא. הסכמתי שנדבר על 'מה יקרה אם', למרות ש'לא יקרה, אבל בוא נדבר'. בשיחות האלו היה חשוב לו ברמות על נושא החינוך. ללמד מתמטיקה ולאמן. להשאיר חותם על אנשים ולדאוג למשפחה ביום שאחרי. יום אחד שאלתי אותו מה נשמע והוא אמר: 'היה יום לא טוב, לא לימדתי ולא אימנתי'. בהמשך גילינו כמה הוא היה קונצנזוס, כמה הוא היה מנטור לכולם. כולל אנשים פי שלושה מהגיל שלו, או כאלו שפגשו בו פעם אחת. כבר בגיל 19. אנשים הרגישו את האהבה שלו ואת האכפתיות שלו מהם. המחלה היתה קטליזטור לתכונה הזאת. הוא אמר: 'אבא, יש לי כרטיס אדי, אבל בטח לא ירצו את האברים שלי - אז תעשו משהו טוב בשביל אנשים'. ברגעים הקשים האלו הדאגה לכולם ולא לעצמו המחישה את אצילות הנפש של רועי.
"אני זוכר שכשהוא נקרא להניף את צלחת אליפות הנוער עם הפועל ראשון הוא קרא אליו את אוריין עמר מהמחלקה שלנו. היה חשוב לו לחלוק רגעים משמעותיים עם אנשים. מהר מאוד הוא עזב את הצלחת ורץ להתחבק עם החברים. הוא היה איש של אנשים הרבה יותר מטקסים".
מעין: "אנחנו בונים כעת קונספט להנציח את רועי בדרך הנכונה. קבוצת הבנות וגם קבוצת הבנים שלו ביקשו להיקרא בשמו. נבדוק אופציות להרים מיזם שישלב מצוינות בחינוך ובספורט. אולי גם את המתמטיקה והמוזיקה שהוא כל כך אהב.
"השארנו טושים במצבה שלו כדי שמי שירצה יוכל להשאיר פתקים, והצטברה שם כמות פסיכית של מכתבים. והמחוות מצד השחקנים שהוא אימן ועוד אנשים שהכירו אותו לא מפסיקות להגיע. המאמן ראובן יספולסקי הביא לנו תעודת מאמן מוינגייט, למרות שרועי לא סיים את הקורס. הכינו לזכרו ספר בשם 'רועי שלנו', וגם חולצות עם השם שלו על הגב. אמא של ילד שהוא אימן ספרה לי שרועי היה המאמן היחיד שהיא הרגישה נוח לדבר איתו כי הוא העצים את הבן שלה. היה מכנה משותף של קשר חזק של רועי דווקא עם ילדים, ובעיקר עם אלה שהיו זקוקים לעזרה ולהעצמה. זאת היתה משימת חיים בשבילו לאהוב ולהעצים אותם".