דם ביציע
הם נכנסים לאצטדיונים, יושבים ביציעים ומעודדים. לא משנה את מי, לא משנה מאיזו עיר – כי הקבוצה האהודה עליהם במיוחד היא "יאללה מכות".
נכון, הם מעטים ולא מייצגים כלל את הרוב הגדול של האוהדים, אבל אצל הקומץ הכדורגל הוא רק תירוץ. הם מגיעים כדי לפרוק אגרסיות, להרביץ, להשחית רכוש ולקלל. לא משנה את מי ולא משנה מתי, לפני המשחק, ברחובות ליד האצטדיון, במהלך המשחק ביציעים ואחרי המשחק באוטובוס חזרה הביתה. השנה נכנס לתמונה גורם נוסף – המשטרה. היא אמורה להיות מחוץ לאצטדיון, אבל לפעמים השוטרים מוזעקים פנימה כדי לעשות סדר, ובכמה מקרים הם הגיבו בקשיחות יתר, מה שגרם להתססת הרוחות במקום להרגעתן. מכה מתחת לחגורה.
צרחות בשידור
שמעתם פעם שידור משחק כדורגל של שדר אנגלי? רמת הכדורגל בממלכה המאוחדת הרבה יותר גבוהה מאשר אצלנו, ובכל זאת השדר לא צועק, לא מתלהם ולא צווח כאילו בזה הרגע נחתה חללית במרכז המגרש. הכל בנועם, ברוגע ובדציבלים נמוכים.
אצלנו רמת הכדורגל נמוכה, אבל רמת הרעש רק עולה ועולה – אולי כדי שהפה יפצה על מה שהעין רואה. שלא לדבר על הפומפוזיות: כל שער מועמד לשער העונה, כל שער עצמי הוא אומלל וכל שחקן שדרך אי־פעם על דשא הוא אגדי. שלא לדבר על איש המשק, שהופך להיות מיתולוגי ברגע כניסתו לתפקיד. גם שדרני הכדורסל לא יוצאים נקיים: השחקנים מרימים שלשות ומייצרים קליעות במקום פשוט לזרוק לסל. ולקינוח יש את שאגות ה"יש מדליה", שיצאו כבר מכל החורים. שקט בבקשה!
כסף
יש הרבה כסף בספורט הישראלי, השאלה היא רק מאיפה הוא מגיע ואיך ולמי הוא מחולק. יש כמובן את הכסף מההימורים הבלתי חוקיים, שהולך לעבריינים שמפעילים אותם ולא מגיע לספורטאים – אז נשים את זה בצד. הכסף שזורם בעורקי הספורט ונותן לו חיים מגיע בעיקר מהטוטו ומהבעלים הפרטיים. ומי שצריכים אותו בעיקר הם הספורטאים האולימפיים.
אל תקחו בתור דוגמה מייצגת את לינוי אשרם, שהרוויחה יותר ממיליון שקל בעקבות הזכייה במדליית הזהב האולימפית. רוב האתלטים, המתעמלים והשחיינים מגרדים ביום־יום שקל לשקל. כדי לקבל את הכסף הגדול הם צריכים להגיע קודם להישגים, אבל בשביל להגיע להישגים צריך כסף. חד גדיא, חד גדיא.
עסקנים
אי־אפשר איתם, ובדרך שהספורט שלנו מתנהל אי־אפשר גם בלעדיהם.
כוחם של מרכזי הפועל, מכבי, בית"ר ושות' ירד בשנים האחרונות וגם בהתאחדויות העולמיות מנסים להפחית מהשפעתם של הגופים הפוליטיים – אבל עדיין על כל שיבר של כסף יושב פונקציונר, שברצונו פותח אותו וברצונו סוגר. יש את העסקנים המקצועיים, אלה שפעם ניהלו קבוצה עם תקציב של קיוסק ואחר כך השתלטו על הקופה הציבורית. ויש גם את הפוליטיקאים, אלה שקלטו שספורט – ובעיקר הצלחות בספורט – הוא קרדום שאפשר לחפור בו. אלה שמתקשרים בשידור חי לספורטאים, שהרגע תלו את המדליה על צווארם, והמהדרין משתלטים על טקסי הענקת הגביעים ואפילו מזנקים על הפודיום. יאללה, צאו מהפריים.
דברת
כדורגל, כידוע, משחקים 90 דקות פלוס תוספת זמן פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. את שאר הזמן צריך להעביר איכשהו, ואין כמו הדברת כדי למלא את החסר.
זה מתחיל רגעים ספורים אחרי שריקת הסיום, כשהמאמנים נאלצים להתייצב בעמדת הראיונות ולענות לשאלות של שדרי הקווים. רוב השאלות הן כמותיות (עד כמה אתה שמח? כמה אתה מאוכזב?), והתשובות בהתאם. המאמנים המנצחים גאים בשחקנים שלהם, מחמיאים ליריבה שנתנה פייט קשה ומרוצים מהנקודות למרות שהם לא היטיבו לשחק. גם המאמנים המפסידים גאים בשחקנים שלהם, חלקם מרוצים מהשליטה בפרמטרים ולא רוצים לדבר על השופטים, אבל... מדברים על שופטים בניגוד לרצונם. יש את הצנונים (קרסטאיץ'), את המנותקים מהמציאות (אריה), את החכמולוגים (רב"ש) ואת אלה שאומרים עוד פעם ועוד פעם את צירוף המילים "עוד פעם" (אבוקסיס). דיבורים כמו חול, ואין מה לאכול.
שופטים תחת התקפה
כניסת ה־VAR לחיינו הייתה אמורה להפחית את כמות טעויות השיפוט ולהוריד את הלחץ מהשופטים. החלק הראשון של המשוואה התממש: יש פחות טעויות שיפוט, בטח קריטיות.
אז למה הלחץ של השופטים לא רק שלא פחת, אלא אפילו גבר? קודם כל, בגלל שיש פחות טעויות שיפוט – כל אחת מהן מקבלת יותר נפח ומשמעות. בנוסף, השחקנים, המאמנים וכל מי שמסביב קולטים שיש מישהו שלוחש משהו באוזנייה של השופט – והוא יכול לשנות את פסיקתו. אז אם הוא יכול, למה לא אנחנו? נלחש (או יותר נכון, נצעק) גם אנחנו את מה שיש לנו להגיד, ואולי השופט ישמע גם לנו. יש מקום למשא ומתן. השופט על הדשא הוא כבר לא הפוסק הבלעדי. המאמנים מוסיפים את שלהם בתנועות ידיים עצבניות, והנה לנו מערכת שיפוט לתפארת עם ישראל (למרות שהתופעה הזאת התפשטה בכל העולם). אקטיביזם שיפוטי.
בעלים מתערבים
בעסקים הפרטיים הם קובעים הכל: מי יעשה מה, מי יקבל איזה תפקיד ולאן יילך הכסף.
אז למה כשהם קונים קבוצת ספורט, מכספם הפרטי, הם לא יוכלו לקבוע מה ייעשה איתו? נכון, בעל המאה הוא בעל הדעה, אבל מצד שני – האם לאותו בעל מאה יש מספיק מידע כדי לגבש לעצמו דעה? לניהול מועדון ספורט יש הרבה היבטים, והשאלה היא איפה מותחים את הקו. איפה מסתיימת המעורבות של הבעלים והיכן מתחילה האוטונומיה של אנשי המקצוע. מי שיודע ללכת בין הקווים ולשמור על פרופורציות, יצליח. אלי טביב רצה לקבוע הכל (ולא כולם אהבו את זה), איזי שרצקי רוצה שיתחשבו בדעתו מדי פעם (וחלק מהמאמנים הסתכסכו איתו על זה) ומיץ' גולדהאר לא מתערב מקצועית ממקום שבתו בקנדה (ויש כאלה שמצטערים על זה). הפתרון הוא מעורבות, אבל לא התערבות.
אבוקות
אווירה נהדרת ביציעים = פירוטכניקה = אבוקות ורימוני עשן שמושלכים למגרש. את המשוואה הזאת צריך לנתק. תשאלו את אדהם שביטה, שהגיע לצפות לפני 18 שנה בדרבי התל אביבי וחטף רימון עשן בראש, מה שהפך אותו לנכה לכל החיים.
וכאילו לא למדנו כלום, תשאלו את צ'ינו חאג' יחיא, שספג פגיעה ישירה בראשו מאבוקה רק לפני פחות מחצי שנה. למי זה מועיל? היחידים שנהנים מזה הם המשליכים עצמם, שיכולים להתגאות בכך שמצאו נקבים חדשים בגוף שבהם הם יכולים להסליק את הפירוטכניקה, ושהם שוב הצליחו להערים על המשטרה. הרעה החולה הזאת הגיעה גם לאימונים, שבהם אוהדים רוצים להלהיב את השחקנים לפני משחקים חשובים. תראו לי שחקן אחד שקיבל זריקת מוטיבציה מזה שמישהו השליך לו רימון עשן לפרצוף. עשן בלי אש.
חילופי מאמנים
מאמני כדורגל הם כמו שחקני כדורסל – לא משנה מי פותח, הכי חשוב זה מי מסיים. בזמנים נורמליים, מאמן מכין קבוצה בקיץ, רץ איתה כל העונה ובסיום מקבלים החלטה אם הוא ממשיך לעונה נוספת.
אבל אנחנו לא נורמליים, ולכן אצלנו המאמן מתחיל את דרכו בחורף, אחרי שהחליף מאמן אחר, שורד איכשהו עד האביב, פותח בקיץ עונה נוספת ואז בחורף הבא מעביר את השרביט לבא בתור. המאמן עומד למעלה, חשוף בצריח לכל הביקורות, ובזמן שהשחקנים מתחבאים למטה בזמן כישלונות, הוא זה שגם משלם את המחיר. המאמנים הסתגלו כבר למצב, הם יודעים שזה גלגל ענק עם עליות ומורדות – והעיקר זה להישאר על הגלגל. לא פלא שהמאמנים הוותיקים החליטו לרדת מהגלגל הזה, הסיבובים עושים להם כאבי ראש. משבר אימון חזק.
בידוד
למאמנים, אנשי הצוות המקצועי והבעלים (ע"ע מכת בעלים מתערבים) נוסף בשנתיים האחרונות גורם נוסף שקבע את סגל הקבוצה וההרכב שלה במשחק. נגיף הקורונה, שהשבית שחקנים וקבוצות שלמות, דחה משחקים וביטל ליגות.
למעשה סגר את העולם. לא צריך היה אפילו להידבק במחלה, מספיק לעמוד ליד מישהו שהתעטש – והופ, שבוע בבידוד. הליגות המקומיות נכנסו להקפאה, האולימפיאדה והיורו נדחו בשנה, היורוליג בוטלה והרסה למכבי ת"א עונה טובה והיציעים התרוקנו. זאת הייתה חוויית ספורט מסוג אחר, מהסוג הרע שעדיף שלא יחזור. העיקר הבריאות. חג שמח.
