אשר קשר //
"אנשים לא מבינים מה זה אימה. מה זה לדעת שעוד מעט תמות", אומר אבי יפה (79), אחד מחיילי המילואים של גדוד 68 שאיישו את מעוזי תעלת סואץ עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
"שמעתי בקשר את מוצב חזיון נופל. שמענו כיצד המצרים חודרים למוצבים אחרים וטובחים שם בחברים שלנו. היה ברור שתכף זה יקרה גם לנו, ולכן כתבתי את הצוואה השנייה שלי באותו שבוע".
למה צוואה שנייה?
"כי את הראשונה כתבתי כמה ימים קודם לכן, כשעדיין לא היה ברור אם תפרוץ מלחמה והייתי מעט יותר אופטימי. בצוואה השנייה כבר הייתי בטוח שהכול אבוד. אפילו ניסיתי לדמיין את עצמי מת. חשבתי איך אראה בתור גופה. היה ברור לי שזה רק עניין של שעה או שעתיים עד שזה יקרה".
מרבית האנשים לא הרגישו מימיהם את אימת המוות, אבל בספר החדש וחסר הפילטרים של אבי יפה הם בהחלט יכולים להתקרב להרגשותיהם של חיילי המעוזים שנפרסו לאורך התעלה במלחמה ולמאבקם ההרואי בפלישת הצבא המצרי.
הספר "שובך יונים" (הססמה לתחילת המלחמה) הוא אלבום בעל שני כרכים שמלווה בהקלטות שעשה יפה במשך ימי הלחימה - הקלטות מצמררות שמתארות מה עבר על החיילים במעוזים וגם את אוזלת היד של מפקדי צה"ל להעניק להם סיוע פיזי ונפשי. מההקלטות הלא מסוננות הללו, שרבים מהדוברים בהן נהרגו, עולה גודל התוהו ובוהו ששרר לאורך החזית, בזמן שאיש לא הבין מה מתרחש והפיקוד מנתק מגע מהמעוזים הנצורים.
הקלטה לפני המוות
ביום שבת בצהרי יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00 בצהריים, נשמע מקס ממן, הקשר של מוצב חיזיון, אחד מ-14 המעוזים שאיישו אנשי גדוד 68 של החטיבה הירושלמית על גדות תעלת סואץ, צועק לעזרה בקול ניחר: "אני רוצה אש מטוסים על כל הסוללה הזאת של הטנקים, מדרום לצומת. שיחריבו אותם. שיחריבו אותם. עבור".
"כאן 24", השיב לו בקול שאנן מדי הקשר ממפקדת האוגדה העורפית, "תתאזר עוד כמה דקות בסבלנות. מטוסים יהיו מעליך מיד לדפוק את כל הטנקים. עבור".
"24 שים לב", מתחנן ממן, "נכנסים עלי דרך השער. אני מבקש ארטילריה דרך השער ולאבטח לי את השער. עבור... אני מקבל כדורים מעל הראש. לא יכול להיות שיהיה עוד שעה. תשלחו מיד-מיד תגבורת עבור. אחרת אנו ניפול, מוקפים מכל עבר גם דופקים אותנו מכיוון השער. עבור".
"כאן 24. מיד אתה מקבל ארטילריה ומטוסים צריכים ..."
ממן: "24, אני לא יכול להרים את הראש לראות מה נעשה. תזרז את המטוסים. עבור".
"כאן 24. התאזרו בסבלנות. שבו בבונקרים. עוד מעט חיל האוויר יתקוף".
ואולם חיל האוויר לא תקף. ציוד ההקלטה של יפה קלט את אימת המלחמה ואת הבטחות השווא. המעוזים נפלו בזה אחר זה, ומקס ממן נפל.
"הם עבדו עלינו כל הזמן", אומר אבי יפה השבוע. "הבטיחו לנו סיוע אווירי וארטילריה וכלום לא בא. נותרנו לבד. התייחסו אלינו כמו אל חולים גוססים שמנסים להנעים את רגעיהם האחרונים על ערש דווי ושיקרו לנו כל הזמן".
את סופו של מקס ממן לא הכניס יפה להקלטות הספר מסיבות אישיות. "מקס ממן היה פקיד הבנק שלי בירושלים", הוא מספר. "אני מכיר את משפחתו. לא רציתי לגרום להם עוגמת נפש בכך שישמעו אותו ברגעיו האחרונים".
את מילותיו האחרונות של מקס ממן, ברגעיו האחרונים, קורא דן כנר. ברוב ההקלטות כנר ממלא את תפקידו של יפה עצמו שמספר על המלחמה: "הם הורגים אותנו, הם הורגים אותנו אחד-אחד. אני הולך למות. הם שורפים אותנו. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם".
מעוז מכותר
יפה, בעליו של אולפן הקלטות ירושלמי, אב לחמישה וסב ל-13, יצא לשירות המילואים בקו מעוזי תעלת סואץ קצת לפני ראש השנה של 1973, והוא בן 33. בספר שעבד עליו ב-20 השנים האחרונות הוא נשמע מסביר בריאיון רדיו לדוד גרוסמן כיצד לקח עמו כהרגלו ציוד הקלטה, גם מתוך כוונה לתעד וגם כדי להשמיע מוזיקה בעת הפנאי.
כשיצא, איש לא דיבר על מלחמה ולא העלה על דעתו שמשהו באמת יכול לקרות. כשהגיע לקו נראו הדברים אחרת. ביום שישי, 24 שעות לפני פרוץ הקרבות, עוד הספיק להתקשר לרעייתו דסי ולומר לה שכנראה יהיה משהו רציני. "בשבת כבר ידענו שהמצרים עומדים לתקוף אותנו. עוד הספקתי לפרוס את המיקרופונים וכך הצלחתי לתעד את הדקות הראשונות של המלחמה".
הספר "שובך יונים" וההקלטות המלוות אותו הם תיעוד היסטורי יוצא דופן של חוויית המלחמה. הוא בנוי כמעט כולו מתוך הקלטות שבוצעו בתוך מעוז מכותר באלפי מצרים בתעלת סואץ, מסיפורים מוקלטים של לוחמים שהצליחו להיחלץ מהתופת ושל אלה שחזרו מהשבי המצרי. בין הקטעים הרגיש יפה צורך בקטעי קישור מתוך רשמיו האישיים, בשילוב מוזיקה, יומנה של רעייתו ועוד מספר מקורות שמרגיעים את התחושה הרגשית הקשה המחוללת בעת קריאת הספר וההאזנה להקלטות.
כל האירועים המתוארים בספר אירעו באמת: שמות האנשים, המקומות, התאריכים, השעות, קולות הלוחמים עצמם, קולות הקרב, ירי המקלעים, שריקות הפגזים, המטוסים הצוללים, הצעקות בקשר, ואף קולותיהם של מי שנהרגו או נרצחו לאחר שנכנעו, זמן קצר אחרי שהוקלט קולם.
"במשך זמן רב לא ידעו על ההקלטות האלה ועל היקפן, היו רק שמועות על קיומן", אומר יפה ומשמיע את קולו של קצין ביטחון שדה שטוען שאין סיכוי שהקלטות הללו ייחשפו אי פעם לאוזני הציבור".
קיבלת אישור לפרסום?
"בהחלט. יש בספר אפילו מכתב מהצנזור הראשי שמברך אותי על הספר. גם קיבלתי מכתב מהרמטכ"ל אחרי שהספר הגיע אליו והוא מברך אותי ומבטיח שבמשמרת שלו לא יקרו עוד מקרים כאלה של זלזול וחוסר מוכנות".
נטשו אותנו
"למען אלה שנפלו ולמען אלה ששרדו ונושאים את צלקות המלחמה החלטתי שזה הזמן לחשוף את האמת, את מה שעבר על הבחורים האמיצים ששילמו בחייהם הצעירים ואת היהירות של מנהיגי הצבא והמדינה והטעויות שהם עשו", אומר יפה. "אם זה לא ייעשה עתה, העובדות והסיפורים המיוחדים האלה ייעלמו בנבכי ההיסטוריה".
אחת ההקלטות הקשות ביותר הן של חיילים שנותרו מאחור באחד המעוזים בעת שטנקים של צה"ל פינו את הפצועים. "נותרו שם חמישה חיילים מול כל הצבא המצרי", אומר יפה בייאוש. "מדוע השאירו אותם שם? מה היה ההיגיון? אתה יכול לשמוע היטב את הייאוש בקולם לאחר שהורדו, לעתים בכוח, מהטנקים של צה"ל.
לדברי יפה, "אחד הקטעים ההזויים ביותר בהקלטות מתרחש יום לאחר פרוץ הקרבות". הוא מספר ש"ברגע של תושייה אני יוצא אל התופת ומחבר את קו הטלפון בחוץ שניתק מההפצצה, כך שיהיה אפשר ליצור קשר ישיר עם המפקדות בטסה ובבלוזה".
ראשון זוכה לעשות שיחת טלפון איש מודיעין בכיר בשם דודו, שהוצב במעוז זמן קצר לפני כן כדי לדווח על המתרחש באזור. מאז תחילת הקרבות לא השתמש צה"ל באותם מש"קים כדי שידווחו מה בדיוק קורה בתעלה. דודו רוצה לדווח על המצב ומרים את השפופרת בהתרגשות. מהצד השני עונה לו הקשרית של יחידת המודיעין שלו.
"דודו: הלו, מי זה?'
"'עירית'.
"'עירית, את יכולה להשיג לי את בני (המפקד של יחידת המודיעין)?'
עירית אדישה, ובמקום לצאת מעורה על הטלפון מתוך המעוז הנצור היא אומרת לו: "'אני לא יכולה לאתר אותו. זה דחוף?'".
"דודו: 'תראי, עירית, זה דודו. אתם יודעים איפה אני נמצא. אנחנו כל החדר פה. בינתיים אנחנו בסדר. חוטפים הרבה, אבל בינתיים בסדר, נו'.
"עירית: 'או־קי'.
"דודו: 'אז פשוט תדעו שאנחנו בסדר ותשתדלו להיות איתנו בקשר'.
"עירית: טוב, ביי'".
אני והחייל המצרי
אחד החלקים המרתקים ששילב יפה בספרו ובהקלטות המלוות אותו הוא יומנו של חייל מצרי שנמצא על גופתו בשוך הקרבות.
"אתה יודע מה מדהים? אומר יפה בהתרגשות, "הכרתי את החייל המצרי הזה כי בכל יום בשעה 17:00 הוא היה עולה למשמרת, ממש מולנו בעמדה, מעבר לתעלה, ומנופף לי לשלום. כמה שעות לפני שהחלה המלחמה הוא עלה שוב לעמדה בפעם הראשונה בחגור מלא וכובע פלדה ונופף לי שוב, אבל הפעם בצורה שונה, של פרידה לתמיד כנראה".
את מה שכתב אותו חייל מצרי, סטודנט באוניברסיטת אלכסנדריה לפני המלחמה, קורא בעברית סטודנט מצרי. קטעים מצמררים שגורמים לך להבין שגם בצד השני היה מי שלא היה מעוניין במלחמה הזאת כלל.
"אני ומיכה שגריר נסענו למצרים לפני שנים והבאנו את היומן למשפחה שלו", מספר יפה. "סיפרתי להם על הקשר המיוחד שנוצר בינינו... אתה יודע. לדעתי, אפילו דרכתי עליו בנסיגה שלנו מהמעוז..."
מה הכוונה?
"כשהבנו שלא יגיעו לחלץ אותנו ואנחנו מוקפים באלפי חיילים מצרים מכל העברים החלטנו להסתנן לשטחינו דרך הכוחות המצריים. לקחתי את כל ההקלטות ומכשיר קשר קטן, ויש לי הקלטות גם מזה.
"אני זוכר שבקשר אמרו לנו שאין לנו סיכוי כי השטח שורץ כוחות אויב. יצאנו ארבעה ק"מ במקביל לתעלה כי המצרים לא חשבו שנעז ואז חתכנו מזרחה, עברנו דרך המחנות המצריים ודרכתי פעם אחת לפחות על ראשו של חייל מצרי ישן".
"הספר מעביר את המסר החד והנוקב ששום דבר לא מובן מאליו", כותב לאבי יפה הצנזור הראשי במכתבו המאשר את פרסום הספר וההקלטות. "אסור להיכנס לשאננות ולקיבעון מחשבתי ויש לעשות הכול כדי לא לחזור על הטעויות והזלזול באויב שעלו לנו במחיר דמים כבד".
לעיון ולהאזנה בכמה הקלטות: https://www.1973war.com
