לפני שלוש שנים נראתה פונדקאות כמו תסריט מופרך לחן טסלר. החיים שלה התנהלו כמו גלויה שכל פרט בה נמצא במקומו: שלושה ילדים, זוגיות טובה, עבודה שהיא אוהבת בחינוך המיוחד ודירה נאה בקריית שמואל, בחיק הקהילה הדתית־לאומית.
4 צפייה בגלריה
חן טסלר. "לא מסרתי את הילדים, החזרתי אותם. הם לא שלי, הם הופקדו אצלי" | צילום: נחום סגל
השבוע, בזמן שהיא מתאוששת מניתוח קיסרי לאחר שילדה תאומים בהליך פונדקאי לבני זוג שניסו להרות במשך עשור, הגלויה של טסלר נראית אחרת לגמרי.
ביתה עמוס פרחים ובעוגות שנשלחו מהקהילה ומאנשים זרים למי שהפכה לאחת מחלוצות הפונדקאות במגזר הדתי.
"אולי זאת תפיסת העולם הדתית שלי, אולי זה הגורל, אולי הקדוש ברוך הוא", היא אומרת, "אבל עובדה: זה לא היה בשום רשימה או תוכנית שלי, והנה, עכשיו יש בני זוג שיש להם משפחה. יהיו להם שבתות וחגים. יהיה להם את מי לאהוב ועל מי לכעוס.
"הרגע הזה בחדר הלידה שבו הם הונחו בידי אמא שלהם והיא התפרקה בבכי ששחרר כאב של שנים, הרגע הזה היה מעמד אלוקי".
הרבה יותר מנס
הרעיון להציל נפש היה דווקא של בעלה, עו"ד יצחק טסלר. אחרי לידת ילדם השלישי הוא הציע שישמשו משפחת אומנה.
"רצינו לעשות משהו בעל משמעות. אנחנו דתיים־לאומיים והיינו הורים צעירים, בהחלט ייתכן שנרצה ילד רביעי, אבל ידענו שלא נמהר. בדקנו את אפשרות האומנה והרגשתי שהילדים שלנו צעירים מדי לזה. ואז שמעתי במקרה לראשונה על פונדקאיות מכל הקשת החברתית. אמרתי לעצמי, אני צעירה ופורייה, למה לא?
"בתמימותי חשבתי רק על ההיריון והלידה, לא לקחתי בחשבון את כל מה שעלול להשתבש. אנחנו בסיפור הזה כמעט שלוש שנים, חוקרים ובודקים, ובסוף את צוללת למים ולא יודעת איזה מים הם יהיו".
ולו היית יודעת?
"טוב שלא ידעתי, כי אולי הפחדים היו גוברים עליי. רק בהמשך הכרתי את הפונדקאית שעברה כריתת חצוצרות בגלל היריון מחוץ לרחם ואת זאת שעברה כריתת רחם. הכל יכול להסתבך, ולקחתי את זה בחשבון רק כשהסביבה החלה לעמת אותי עם הסיכונים.
"בעיקר ההורים שלי, שרגע לפני החתימה על החוזה עוד הגיעו אליי הביתה והתחננו שלא אחתום. הם שאלו מה חסר לי בחיים ואמרו שזה ממש להכניס ראש בריא למיטה חולה. זאת מחשבה שהייתה נכונה לפרופיל הפונדקאיות של פעם".
והיום?
"מרגע שמשרד הבריאות נכנס לעובי הקורה פרופיל הפונדקאות השתנה. כשאסרו על נשים נשואות לפנות לפונדקאות, באופן טבעי רוב הפונדקאיות היו גרושות וחד־הוריות שאולי עשו את הדבר ממניעים כלכליים.
"אצלי זה שונה בתכלית. עשיתי את זה כדי לתת משפחה למישהו, ואני מתנצלת על הקלישאה. אחרי שנפגשנו עם בני הזוג דמיינתי אותה מחזיקה תינוק ביד ונהיה לי רעל בעיניים.
"הדרך ארוכה ומפותלת, ואם מגיעים מהמניע הכלכלי לא מחזיקים מעמד אפילו יומיים. אין שום הלימה בין התשלום לסיכונים. אנשים לא מבינים במה זה כרוך, לא מבחינים שבכל רגע יכולה להתרחש הפלה והכל ייגמר.
"רק בדיעבד את מבינה שאם היריון ולידה טבעית הם נס, על אחת כמה וכמה היריון כזה, שגובה מחיר שהוא הרבה מעבר לתשעה חודשי היריון ולידה".
תסבירי.
"זה המון בדיקות, כולל משטרה, ריאיון במשרד הבריאות, אבחון פסיכולוגי, פגישות עם זוגות פוטנציאליים וחודשים של טיפולי פוריות אינטנסיביים, כולל נסיעות אחת ליומיים למרכז בריאות האישה.
"התייצבתי שם ראשונה בתור, ב־6:30, כדי להספיק להגיע לבית הספר בזמן. עם ההורמונים, אגב, ממשיכים עד שלב די מאוחר של ההיריון. עליתי כמה ק"ג מהסיפור הזה, ואני עובדת קשה כדי להיות רזה. זה נשמע מחיר פעוט, אבל המצב כולו מורכב.
"זה היריון שנכנס אוטומטית לקטגוריה של היריון בסיכון, ובכל פעם הדמעות עולות, ושאף אחד לא יספר אחרת.
"שאלו אותי אם אני מוכנה לתאומים ואמרתי שכן, בטח, הרי בלידות הקודמות עבדתי עד יום לפני הלידה. מי יכול עליי? ופתאום הגוף הגיע למחוזות שלא הכרתי.
"אי אפשר לתאר את גודל הבטן, אי אפשר לישון. כאבי גב נוראים – ממתי בכלל יש לי כאבי גב? והרגליים כואבות, כמו סבתא יאכנע. בסופו של דבר היה ניתוח קיסרי בגלל התאומים, והלידה הבאה שלי – אם תהיה – מוכרחה להיות בניתוח כי גם הראשון שלי היה קיסרי.
"גם זה מחיר ששילמתי, אבל כל זה זניח לעומת השנים הארוכות של המאבק של האם. המשימה שלי הייתה קצובה בזמן, הייתה לה התחלה, אמצע וסוף".
שמענו דופק
בני הזוג חתמו על חוזה שמסדיר את ענייני תשלום ההוצאות ומחלוקות רפואיות שעלולות להתעורר, ומרכז הפונדקאות הפגיש אותם ל"דייט" עם זוג שטסלר מגדירה "די דומים לנו".
היה חשוב לך לדעת מי האנשים?
"היה חשוב לי שזה יהיה זוג שזאת התחנה האחרונה מבחינתו ואוכל להגיש את החלום שלו, שאדע שלא סתם שילמתי את המחירים האלה. הפונדקאות נעשית תחת עינה הפקוחה של המדינה, והחוזה קבוע.
"בודקים שבני הזוג מגיעים לתהליך מהמניעים הנכונים ולא ממניעים כלכליים, שהם מבינים שלפעמים אי אפשר לשנות את התוצאות ומבינים את רגע החזרת התינוקות להוריהם. טוב שהכל מוסדר כי אתה לא יודע איך הנשמה תגיב ברגע האמת, על מה זה ילחץ ומה זה יעורר.
"הקשר בינינו ובין הזוג היה פנטסטי במשך ההיריון ועדיין לא ידעתי מה יקרה ברגע הלידה. אולי היא תרגיש מאוימת ותרצה למדר אותי. הכנתי את עצמי לכל האופציות כדי להגן עצמי ועל משפחתי".
התשובה החיובית להיריון הגיעה בערב שמחת תורה. "ההיריון נקלט בהחזרה השלישית של העוברים", היא משחזרת, "ושלחתי צילום של הבדיקה החיובית. זה אמור להיות רגע משמח, אבל היא, שאיבדה תינוקות גם בחודשים מתקדמים, לא הרשתה לעצמה לעוף. זה הקרין עליי.
"כשהלכנו לבדיקת דופק ראשונה ראו שק היריון ועוד אחד, ואז שמענו דופק, ועוד דופק. כמה דמעות היו שם! בהמשך התברר שאלה בן ובת, ממש פיס. במשך ההיריון היה בינינו קשר כמעט יום־יומי. חשבתי כמה נדרש מהם לסמוך עליי ולקוות שבחרו נכון.
"החומות שלה נפלו רק לפני חודש וחצי. פתאום היא הרשתה לעצמה לפנטז איך ייראו הילדים ולחשוב על שמות. ככל שהמועד התקרב היא השתחררה, וריגש אותי לראות את זה עליה".
הבורות חוגגת
ההגדרות בראשה של טסלר ברורות מאוד והיא מקפידה על הטרמינולוגיה: "לא מסרתי את הילדים, החזרתי אותם. הם לא שלי, הם הופקדו אצלי. הייתי רק התנור. אנשים שאלו איך לא פחדתי להיקשר אליהם, הרי הם היו בתוכי".
איך באמת?
"נכנסתי לתהליך בידיעה שיש לי תפקיד, והוא תם. זה היריון שאת יודעת שהוא לא שלך, את לא חושבת איך ייראה הילד ואיך תקראי לו.
"יש רק אלמנט חזק של שמירה, כמו שלוקחים ילד של חברה לגן שעשועים. לא עשיתי התעמלות, לא צבע בשיער ולא בניית ציפורניים. עד עכשיו גם לא נזקקנו לסיוע הרגשי שהגיע לנו על פי החוזה. יותר הטרידה אותי תגובת הסביבה. לא ידעתי איך אנשים יקבלו את זה, אולי בגלל שאני מהמגזר הדתי".
מה ההבדל?
"גם אני הייתי שבויה במיתוסים בנוגע לנשים פונדקאיות. בחסידויות יש סיפורים נוראים על נשים שקונות בטן מסיליקון לפי חודשי ההיריון, עד כדי כך מגיעים הבושה והרגשת הכישלון על חוסר היכולת להרות. והבורות חוגגת. גם אנחנו עשינו שאלת רב, והוא אמר שזאת מצווה גדולה".
ומה היו התגובות?
"אמרו לי, 'בשעה טובה', ועניתי, "תודה. תאומים. לא שלי". גם בעלי ענה, "תודה, לא ממני". גיליתי שיש כל כך הרבה בתים שזה נוגע להם, והמון נשים אמרו שזה החלום שלהן.
"אחרי הלידה דיברו איתי במושגים של חסד ומקור השראה. אם אישה אחת תתפוס אומץ בעקבותיי, זה מספיק לי. כי צריך אומץ. אני לא מבינה איך נשים עוברות תהליך כזה לבד. בעלי ניגב את הדמעות, לחש את המילים הנכונות והדליק פנס כשהיה צריך. זאת פשוט רכבת הרים".
עד כמה הילדים שלך היו מעורבים?
"בבית שלנו מדברים. הגדולים ידעו הכל מההתחלה, לקטן סיפרנו כשכבר הייתה בטן. סיפרתי שיש אישה שיש לה פצע בבטן והתינוקות לא שורדים, ואמא תהיה התנור שלהם.
"אחרי הלידה האם הייתה מאושפזת במחלקת יולדות ואני במחלקת נשים, וכשהילדים באו לבקר אותי הם עלו גם אליה והביאולה מתנות וברכות וראו את התינוקות. היה חשוב לי שיראו את התינוקות אצל הוריהם ויעשו את הסגירה. הם מרגישים גאווה גדולה.
"ביום הניתוח יצאתי מהבית בוכה בגלל מכתב מרגש שבני הגדול השאיר לי על המיטה. בעלי כתב לי שנטעתי עץ שיהפוך ליער. יצאתי לתהליך להביא נשמה אחת לעולם והגיעו שתיים.
"בניתוח חששתי שאהיה מטושטשת ואפספס את הרגע הגדול, אבל אני זוכרת הכל. את הבכי של התינוק ומיד אחריו את הבכי של התינוקת ואת ההתייפחות של אמם, את בעלי שלוחש לי באוזן, 'מלכה, אלופה, עשינו את זה'".
היה קשה להיפרד מהתאומים?
"לא הייתה פרידה קורעת לב כי הניתוק היה צפוי מאוד וברור. בבית החולים נתתי לאמא שלהם את האפשרות להחליט מה נכון לה, והיא קראה לי לבוא אליהם לחדר.
"החזקתי אותם והאכלתי אותם, וכייף שהיא אפשרה לי לעשות את זה. יש הקלה גדולה בידיעה שהמשימה הושלמה וסיפוק אדיר. החוזה מסתיים בלידה, ועכשיו נעשה מה שההורים ירגישו לנכון".
"כל חיי אודה לה"
"התאומים ממלאים את הבית, פתאום אנחנו משפחה", אמרה האם השבוע. "מהשנייה שהחזקתי אותם הרגשתי שהם שלי, והם כל כך דומים לנו. זה אושר ענק וכל חיי אודה לחן, שהביאה לי את הדבר הכי חשוב".
מתי החלטתם לבחור בפונדקאות?
"במשך שנים הייתי לפני הריון או אחריו, עברתי הפלות ולידות שקטות, וכשהדברים הסתבכו, הרופאה העלתה לראשונה את האפשרות. אמרתי, 'מה פתאום, אני אצליח ללדת', ורק לאחר שנה וטיפול פסיכולוגי משמעותי, הבנו שזו אופציה טובה שבעזרתה יהיו לנו ילדים שהם שלנו ביולוגית.
"יכולתי לנסות להמשיך להביא ילדים, אבל המחיר הרפואי והנפשי היה כבד. העדפנו לעשות את זה בארץ למרות שבגיאורגיה יותר זול. חן ויצחק היו הזוג הראשון שפגשנו.
"היה לי חשוב שזה לא יהיה אדם שארגיש מעליו, כי גם לי היו סטיגמות על פונדקאות, שנגעו בעיקר למשפחות מוחלשות, ופתאום פגשנו אנשים כמונו. זה היה ויתור מאוד גדול עבורי לא להיות בהריון ולא להניק. הדרך שעשיתי היתה להבין שהתוצר הסופי הוא הרבה מעבר לשנה וחצי שארך התהליך, הוא חיים שלמים".
מה היו התגובות מסביבכם?
"המשפחה תמכה ועזרה, גם כלכלית. זה נגע בכל מעגלי האנשים סביבנו. לא הסתתרתי את מה שעובר עלינו למרות שנושא הפונדקאות בארץ עדיין נמצא בבועה וצריך לצאת לאור.
"התאומים קיבלו שמות עם הרבה משמעות, והשבוע שלחתי לחן תמונות מהברית. אני מאמינה שנשאר בקשר, התהליך היה מאוד עוצמתי לכולנו. היה לי חלום של משפחה ונלחמתי עליו, והעצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לזוגות כמונו היא: אל תוותרו על החלום".
