יעקב גורביץ' היה בן 14 כשהגרמנים פלשו לעיר הולדתו ליטא. עד היום הוא זוכר איך ביוני 1941 הושלכו היהודים מבתיהם ורוכזו ליד האגם, תוך הפרדה בין הגברים לנשים.
"במשך תקופה גרנו בדירים ובאסמים", הוא אומר. "בחודש יולי ריכזו כ־2,000 יהודים, ואז לקחו ליער את כל הגברים, ביניהם גם את אבי ואת בעלה של אחותי, וירו בכולם. את מי שנותר בחיים שלחו לגטו. כשהגענו לשם שמעתי קצין גרמני שיכור שאמר: 'מחר זה הסוף'. הבנתי שחייבים לברוח. מיהרתי לחלץ את אמא שלי וכך ניצלו חיינו".
את התקופה עד כיבוש ליטא בידי הרוסים בשנת 1944 העביר גורביץ' בזהות בדויה של חבר ליטאי. "ידעתי שבארכיב העיר יש העתק של כל תעודות הלידה", הוא אומר. "אבא שלו היה ראש העיר, וכשהם גורשו ממנה לקחתי העתק של תעודת הלידה והוצאתי תעודת זהות".
הוא עבד בכל עבודה אפשרית בכפרים שמסביב, ולאנשי הכפר, לדבריו, לא היה אכפת שהוא יהודי. "באוגוסט 1943 מישהו הלשין לגסטאפו שבכפר מסתירים יהודים. הם עברו מבית לבית ואף גוי לא הסגיר אותנו".
לאחותו היחידה, לעומת זאת, לא התמזל המזל. היא נרצחה בידי שוטר נאצי יום אחד בלבד לפני תום המלחמה.
גורביץ', עם זהותו הבדויה, התרחק מעיר הולדתו כשהוא מצויד בתעודת הזהות המזויפת, התנהל באופן חופשי והגיע לעיירה סמוכה, שם הצליח להתמנות לחבר מועצה ולאחר מכן לראש מינהל האוכלוסין. "המנהל הגדול ביותר בעיר היה 'הנס', גרמני", הוא אומר.
בשנת 1944, כשהרוסים כבשו את ליטא, הוא שב, לדבריו, להיות אדם חופשי. אימו ודודתו שרדו את השואה. גם אחיינו, בנה של האחות שנרצחה, ניצל ונשאר לחיות בליטא עד היום. "אנחנו בקשר חם", הוא אומר. "סייעתי לו רבות במהלך חייו ואף מימנתי את לימודיו".
בשנת 1970 פרצו גלי אנטישמיות בליטא, "ומי שיכול היה לברוח ברח", הוא אומר. "מיד כשקיבלתי את הניירות נמלטתי יחד עם אשתי סופיה ושלוש הבנות שנולדו לנו שם. בהתחלה הגענו ליפו, לאחר מכן עברנו לכפר סבא, ואז למזכרת בתיה. היינו יחד 75 שנה. סופיה נפטרה לפני מספר חודשים. הבנות שלנו התחתנו, נולדו להן ילדים ושלושתן מתגוררות בארץ".
על יחסה של ממשלת ישראל לניצולי השואה הוא אומר: "אני הייתי בסדר, ואני בסדר, אבל יש רבים שאצלם המצב לא בסדר. אנשים חזרו עם טראומות. למזלי, תמיד עבדתי ותמיד הצלחתי לשמור על השמחה וההומור".
