"יום אחד החלפתי שם, בגדים, שיניתי את הגיל שלי, השארתי מאחור את הטלפון, הארנק, הבגדים הרגילים והמפתחות לבית שלי ויצאתי לחיות בזהות בדויה כהומלס. כאשר שחררתי את הדמות חזרתי הביתה לבגדים, לארנק ולטלפון, אבל כלום לא חזר להיות אותו הדבר".
עידו סומרפלד (29), הומלס לשעבר, מדריך נוער בסיכון לשעבר ואחד שאכפת לו. כל הזמן. שום דבר בחזותו אינו מסגיר את מסכת חייו הפתלתלה. סומרפלד משדר ביטחון עצמי רב וחספוס, אבל גם נימוס יוצא דופן. הוא מניח את הספר "הדרך הביתה" על השולחן. על הכריכה יש צילום של מישהו שוכב על ספסל בשדרות רוטשילד, כפות רגליו המלוכלכות מבצבצות ממכנסיו.
"זה אני", אומר סומרפלד, "אבל לגיבור הספר קוראים דוד דיין. חוויית החיים ברחוב לא נעשתה לשם הפרוזה. הרעיון לתעד את קורותיו של הומלס ולהעלותם על הכתב נולד במסגרת לימודי פסיכותרפיה טרנס פרסונלית במכללת רידמן".
הכמיהה להבנת השונה ממנו והרצון לצאת מאזור הנוחות החלה אצל סומרפלד עוד בילדותו בגן שמואל. הוא נולד לאב שחיפש לעצמו מקום עד שמצא אותו בתפקיד מנהל מחלבת הקיבוץ. אמו פיזיותרפיסטית התפתחותית. יש לו שלושה אחים ואחיות.
"היתה לי ילדות טובה כי בקיבוץ אין דאגות, אבל לא הסתדרתי עם הקו שאומר שאתה חייב להתאים את עצמך ולצעוד בתלם", מתוודה סומרפלד.
"בהתחלה ניסיתי לשלב בין העצמאות שלי וההתנהגויות האסורות – עישון סיגריות וצריכת אלכוהול – ובין הצורך להיות בסדר ולא לאכזב את משפחתי. השילוב הזה הוליך אותי להדרכה בתנועת השומר הצעיר".
כשסיים את התיכון במערכת החינוך של הקיבוץ החליט סומרפלד החלטה שתשנה את חייו: שנת שירות בבית ספר מקצועי לנוער בסיכון בירושלים.
"רציתי לצאת מהבועה שחייתי בה. יש משהו בחברה הקיבוצית שמהלל מאוד את עצמו ומדבר על צמצומי פערים ותרומה לקהילה, אבל נוח לו מאוד שזה לא קורה אצלו בחצר", הוא מתריס. "אני הרגשתי שמדובר במעין עצימת עיניים, והיציאה הזאת לשנת שירות פתחה לי אותן. אחרי זה כבר היה לי קשה לחזור ולעצום אותן".
המשחק בין התלם לשבירת המוסכמות והרצון לטפל באחר ולהבין אותו הוסיף ללוות אותו גם בצבא. "כשסיימתי את המסלול ביחידה של מזל"טים בחיל התותחנים יצאתי לקורס מפקדים ולקורס קצינים מתוך איזה דחף בלתי נשלט וסיימתי אותם בהצטיינות", הוא מסביר. "ועם זה התקשיתי להתמודד עם רגשות התסכול שנוצרו אצל הפקודים שלי בגלל הסמכויות שלי כקצין. רציתי שהחיילים שלי יהיו תמיד מרוצים ממני, וזה לא תמיד התאפשר".
אחרי הצבא הוא חרש משך שנה את המזרח הרחוק (מונגוליה, סין, תאילנד ונפאל) וגם התנדב בכפרים שכוחי אל בהימלאיה. משם הגיע אל התחנה הבאה: בית השאנטי במצפה רמון. זה היה המקום שהשפיע על בחירתו לחיות כהומלס בהמשך, גם אם לשלושה ימים בלבד.
"רציתי להרחיב את הכלים הטיפוליים שלי וגם להרגיש מה חוו רבים ממטופלי העבר שלי", הוא מספר. "רציתי לנסות להיכנס לנעליהם או לפחות להתקרב לתחושות הקשות שלהם".
בבית השאנטי מצא סומרפלד את מקומו. כמדריך לבני נוער ולצעירים עד גיל 21. "בקיבוץ הייתי צריך להסתיר את הרגישות שלי, ובבית השאנטי היה לה מקום", הוא מחדד. "סיפרתי לילדים מה עובר עליי, והם סיפרו לי מה עובר עליהם. זאת היתה חוויה חזקה מאוד בשבילי".
להושיט יד לנדבה
לפני שנתיים עבר סומרפלד לתל אביב. "תל אביב לא סקרנה אותי. היא אפילו הפחידה אותי ודחתה אותי קצת. פתאום שוברים לי חלון של רכב באמצע היום וגונבים לי את האופניים. ובכל זאת אני חושב שפלורנטין היא המקום היחיד שאני יכול לדמיין את עצמי חי בו בתל אביב. אני אוהב לשבת בשבת בבוקר במרפסת ולראות אנשים שחוזרים מהבלוק או ללכת לשוק לוינסקי ביום שישי עם כל הצפירות והצעקות. אני אוהב להסתכל על זה, אני מקבל מזה השראה".
העומק, או לפחות הרדיפה אחריו, הוליכו אותו למכללת רידמן ולשיטוט של 72 שעות בחורף התל אביבי. מסע שהחל כקבצן בשדרות רוטשילד, עבר משם לשוק הכרמל ולדיזנגוף סנטר, לילה שהיה עלול להיגמר במגע מיני עם נרקומנית באלנבי, בפגישות הזויות עם אנשים מחייו האמיתיים שנחרדו לראות להיכן הידרדר וכמובן, הרבה רגעים של פחד. כל אלה מתועדים כמובן בספרו "הדרך הביתה".
הקושי הראשון שנתקל בו סומרפלד היה הצורך להושיב את עצמו על ספסל ולהושיט את היד לקבץ נדבות. "פחדתי שאפגוש מישהו מוכר למרות הצעיף הגדול שכיסה את פניי ובגלל הסיטואציה עצמה שכל כך לא מוכרת לי", הוא מנמק.
"לקח לי עשרה ספסלים בערך עד שהצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. הצעיף הגן עליי כי איתו הרגשתי כעידו שיצא לתרגיל ולא עידו שהתמסר לתרגיל ויודע להתמודד עם הבושה. בשלב מסוים התחלתי להוריד אותו לפרקים וכבר ביום השני השתחררתי ממנו".
למה בחרת בשדרות רוטשילד?
"כי לא רציתי ללכת לאזור הארדקור. רציתי מקום שיאפשר לי להתמסר לדמות ולא מקום שאני באמת צריך להיזהר בו מאוד כדי לשרוד. היה לי ברור שהלמידה שלי תבוא מתוך פגישות עם אנשים, לא מהימנעות מאנשים, ורוטשילד נראה לי כמו מקום שעוברים בו הרבה מאוד אנשים. זה מה שמשך אותי בתרגיל הזה, לחוות פגישות כאלה".
מי נתן לך כסף?
"ניגשו אליי המון טיפוסים. הייתי הומלס פסיבי לחלוטין, לא פניתי לאף אחד. גם ישבתי וגם שכבתי, כל הזמן על הספסל הזה. הושטתי את היד קדימה".
כמה כסף קיבלת בסך הכל? היו רגעים שהיית רעב?
"לא חישבתי עד הסוף. אני מניח שכמעט 300 שקלים. קיבלתי גם הרבה אוכל. אוכל לא חסר לי".
הקושי השני היה החשש מפגישה עם הומלסים אחרים, אמיתיים. "השתדלתי שלא לחפש אקשן. היו מבטי עיניים וכל מיני סימונים שלא ממש הבנתי, אבל הרגשתי שהם אומרים 'אל תתקרב לפה אחי'. ברגעים האלה שלפתי לרגע את עידו ואמרתי שתכל'ס אני בחור די חזק, די מהיר, גם קצת חכם אולי, אני לא אכניס את עצמי למלחמות מיותרות".
איך ישנת?
"ישנתי מעט בשעות הערב המוקדמות כי בלילה פחדתי לישון. אתה רוצה להיות ער כדי לשמור על עצמך בחיים. לפעמים נמנמתי בלילה, אבל בחצי עין פקוחה".
וניסו לפגוע בך?
"להפך. אנשים ממש הלכו סביבי עם הכלבים שלהם כדי שלא להתקרב".
הקושי השלישי, אולי הגדול ביותר של סומרפלד, היתה פגישתו כהומלס בתחפושת עם דמויות מהמציאות שלו. "היו אנשים שהרגשתי שקוף מאוד לידם בגלל האטימות שלהם", סומרפלד מספר על חוויותיו.
"כשאתה מקבץ נדבות פחות מ־20 ס"מ ליד מישהי שטורחת להגיד לחברה שלה, 'יו, נפל לי הטלפון על הרצפה, רציתי למות' אתה נכנס למחשבות לא נעימות. איך את לא שמה לב שהבעיות שלך קטנות מאלה שמסביבך. לפחות תשתמשי במילים אחרות כשאני לידך מנסה להיאבק בחיים שלי בקיבוץ הנדבות הזה".
והיו גם פגישות חיוביות. "הראשונה שפגשתי וזיהתה אותי היתה באופן קסום נערה מבית השאנטי שהייתי המדריך שלה", הוא חושף.
"סיפרתי לה על כך שאני לא באמת הומלס אלא זה רק חלק מתרגיל, אבל היא חשבה שאני מתבייש לספר לה את האמת. היא הלכה וארגנה לי קרואסונים, בורקסים ובקבוק מים ועוד שלחה חברה כדי להביא לי כי היא עצמה היתה באמצע משמרת במקום העבודה שלה".
היו גם כאלה שלא הסתפקו בנדבה או במילה טובה והציעו תהליך שיקום עצמאי משלהם. "על הספסל ברוטשילד נתקלתי בנהג של אדם אמיד, אחד כזה שלא היית מצפה שיתייחס אליך", מספר סומרפלד.
"הוא קרא, 'גבר, גבר', ואני בתגובה השמטתי ראש וסגרתי לו את שדה הראייה בצעיף. לא האמנתי שהוא בכלל קורא לי. הוא התקרב ופנה אליי שוב ואז הרמתי אליו מבט חצי מתעלם. הוא שאל אם אני צריך משהו ואמרתי לו שכסף ומקום ללון בו. הוא היה לא שיפוטי, לא מרחם ונחוש לעזור".
פתאום היתה עלילה
זמן קצר לאחר שחזר הביתה התחיל סומרפלד לכתוב. בהתחלה היה לו רעיון לכתוב עמוד בפייסבוק, אך פתאום מצא את עצמו כותב על חוויותיו במשך שעות ארוכות. הוא שיתף את הקרובים לו בטקסטים שכתב וגילה צמא לעוד תוכן, ועל כן החליט לנסות לכתוב ספר.
"אז התחלתי להשתעשע באפשרות להפוך את זה לספר. היה לי חלום בילדות לכתוב ספר, אבל לא היתה לי עלילה. בפעם הראשונה קיבלתי עלילה". סומרפלד סיים לכתוב את ספרו, ולדבריו, הוא אינו חורג מן האמת, והחל לשוחח עם הוצאות ספרים.
בסופו של דבר הוא בחר ב"ספרי ניב", והם ליוו אותו בתהליך המורכב של גיוס המונים (הד סטארט) כדי לממן את הוצאת הספר. ההשקה שלו נערכה בדצמבר האחרון.
אתה רוצה לשנות משהו בחברה באמצעות הספר הזה?
"אני יכול להגיד שהיום אני שמח מאוד מכל פגישה שאני זוכה לה עם כל אדם. חלק מהפגישות הן בזכות הספר. אני חשוף מאוד בספר הזה. בדיוק לפני שבוע חבר שלח לי הודעה. הוא אמר שהוא לא חשב שיהיה בספר הזה כל כך הרבה עידו, שהוא יזכה להכיר אותי.
"הפגישה איתי מאפשרת לאנשים להכיר את עצמם. הספר לא בחנויות כרגע. אני מקווה שכן יפנו אליי, בעקבות הכתבה או מפה לאוזן, שאנשים יגיעו וירצו לקרוא את הספר הזה".
יהיה גם ספר שני?
"הלוואי שיהיה ספר שני, אבל בשביל זה אני צריך לצאת לעוד מסעות כדי שיהיה תסריט חדש. יש רצון שיהיה עוד משהו. בסוף אני נוטה להיות יותר ביקורתי כלפי עצמי".
