בתוך גלריית התמונות שלילה מגיס שומרת בטלפון הנייד שלה יש אחת שבה נראית צעירה רכובה על חמור, וכלים ואביזרים משתלשלים ממנו.
"זה היה הקניון שלנו בערב־אל־עראמשה כשאמא שלי היתה ילדה", היא אומרת. "מי שהביא סחורה מחיפה או מעכו בא למכור אותה אצלנו בכפר. אנשים ידעו שביום חמישי מגיע האיש עם החמור. אמא שלי קנתה ממנו איפור".
סיפור החמור הוא הצצה אל אוצר הסיפורים שיוצאים לאור בימים אלה בכפר הבדואי הצמוד לגדר, שחציו נמצא בלבנון. במרכז התנועה החדשה המורגשת בעראמשה פועל מעגל מרשים של נשים מקומיות, שהתגבשו בימים אלה בקבוצת "על הקצה, נשים מבשלות עראמשה".
הרעיון הוא לארח בעזרת אוכל שמתבשל במטבח המקומי, בליווי סיפורים ומסלולי טיולים. למרות השם המחייב "נשים מבשלות", כולן מודות שהיום כבר קשה להפתיע אנשים רק באוכל, ואם יש משהו שיכול להדהים בכל פעם מחדש, זו בעיקר האינטראקציה האנושית.
.📷
דווקא בשבוע שבו נערכו הפגנות ברחבי הארץ למיגור האלימות נגד נשים, התבשל במרץ הסניף הצפוני והפריפריאלי ביותר של "נשים מבשלות", המיזם החברתי־כלכלי שפתחה סמדר קפלינסקי בנתניה והתפרס כמעט בכל הארץ.
המקימות, שמבקשות ללמד נשים לדאוג לפרנסתן, רואות בדמיונן איך תיירים שחוצים במכוניותיהם קילומטרים בכביש מפותל ותלול מגיעים עד הכפר המבודד, שתושביו מחוברים לקרקע וחיים באווירה שחלפה מן העולם.
לכולם ברור שהאוכל הוא לא העיקר, הוא רק החוט המקשר אל סיפורי החיים והכרזת העצמאות הנשית. "היכולת להתקרב ולהזדהות באמצעות סיפורים היא עצומה ושוברת סטיגמות ומחסומים", אומרת קפלינסקי. "האוכל הוא מעטפת טובה ומוקפדת לפגישה האנושית".
נשות עראמשה החברות בקבוצה מנהלות מאבק לשוויון בחברה פטריארכלית מסורתית. כל אחת מהן מרגישה שהיא נלחמת את מלחמת העצמאות שלה.
"בגרעין הקשה של הקבוצה יש 15 נשים, וכל אחת מהן מקבלת הזדמנות לפרוץ קדימה", אומרת תמר פרדו, מנהלת אזור הצפון של המיזם.
"הרעיון הוא להתניע מהלך שממנו הן ימשיכו לבד, בכוחות עצמן. אנחנו עושים ציונות, ומה שקורה בעראמשה הוא חלק ממנה".
"לא מוכנה שהאשה תשתוק"
לפני שלוש שנים החליטה לילה מגיס (42) אם לחמישה ילדים וסבתא לנכד, להיפרד מבעלה משום שביקש לצרף עוד אשה למשפחה. "הוא הכיר מישהי ורצה להביא אותה הביתה", היא מספרת.
"אמרתי לו לקחת את הבגדים וללכת אליה, כי אנחנו לא מקבלים את זה. העדפתי שילך לדרכו ואני אמשיך עם הילדים שלי ואתן להם כל מה שאני יכולה.
"זה היה קשה, וקשה גם היום. כל האחריות נופלת עליי, ולא קל להם שאבא עזב את הבית, הם אוהבים אותו. תמיד אמרתי שהם יכולים לפגוש אותו כשהם רוצים, ובזמן האחרון הם באמת חזרו לדבר איתו. ויש גם קשיים אחרים.
"האחים שלי רוצים שאחזיר אותו הביתה כי לא מתאים להם שאהיה חד־הורית. אחדים מהם ניתקו איתי קשר, חשוב להם יותר לשמור על כבוד המשפחה ופחות שאני לא אסבול.
"הייתי איתו מגיל 14, לא הכרתי גבר אחר, אבל אני לא מוכנה לקבל את זה שהאשה אצלנו צריכה לשתוק מול הבעל. יש לי כוח, וההורים שלי תומכים בי.
"אני אולי לא היחידה בעדה, אבל בעראמשה אין עוד סיפור כמו שלי. בלי להגדיר את עצמי כפמיניסטית, אני מה שאני: אמא לחמישה ילדים שיוצאת לעבודה ונותנת להם כוח. אני מאמינה בעצמי ומאמינה בנשים. אנחנו יכולות לחיות ולהסתדר לבד".
צריך הרבה אומץ.
"כל אחד והמזל שלו, זה מה שכתוב ואי אפשר לשנות. אני אוהבת לחיות ולהתלבש יפה בחתונות, ואצלנו מקובל להתלבש באופן יותר מסורתי. כזאת אני, אוהבת להחליט בעצמי ולעשות מה שמתאים לי.
"אני יכולה להסתדר לבד וקיבלתי על עצמי עוד עבודה כדי לפרנס את כולנו. אני עובדת קשה אבל גאה בעצמי, בדרך שבה בחרתי.
"כשנפרדתי מבעלי הלכתי לסדנת סבונים במתנ"ס וכשסיימתי ללמוד התחלתי לייצר ולמכור לצימרים, לגלריות ולסוכנים פרטיים".
להפגנות שנערכו ברחבי הארץ מגיס לא הצטרפה, אבל לבה היה שם. "גם אני רוצה להפגין", היא אומרת. "נשים עוברות אלימות בכל יום ובכל מקום. יש כאלה שפוחדות ממה שיקרה להן, שותקות ואז זה נגמר ברצח. ככה בנוי העולם שלנו עכשיו".
מה צריך לעשות?
"להחמיר את העונש לגברים מכים. אנחנו לא יכולים לעצור את כל מה שקורה, אבל אם יכפילו את העונש של גבר מכה ויכלאו אותו ל־50 שנה בלי שחרור מוקדם על התנהגות טובה, גברים יחשבו אלף פעם לפני שיפגעו בנשים".
"לא נשתוק יותר"
לדועא סוודיאן (30) נשואה ואם לארבעה, יש תואר ראשון בחינוך ובסוציולוגיה ותעודת הוראה בחינוך מיוחד. לפני שנתיים, בניגוד לכל הסיכויים, התמנתה למנהלת המתנ"ס בעראמשה. "התחתנתי בגיל 19 וילדתי שני ילדים בזה אחר זה", היא מספרת.
"בעלי, מפקד יחידת גששים בצבא, שאל אם אני מתכוונת רק לגדל אותם. מצא חן בעיניי שהוא מעודד אותי ללמוד, אבל האמהות של שנינו עובדות, ולא ידעתי איפה נשאיר את הילדים. בעלי לא ויתר, הוא קנה לי אוטו קטן ושלח אותי ללמוד ולהשקיע בעצמי.
"בכל יום השארתי את הילדים במשפחתון בכפר, לא רחוק ממכללת הגליל המערבי, ונסעתי ללימודים. לפני עשר שנים זה נחשב לדבר חריג. לימודים עולים הרבה כסף, הכל רחוק וגם היה לי קושי להתמודד עם החברה ועם התגובות שקיבלתי.
"מאנשים ששמעו שאני לומדת תמיד שמעתי את אותו משפט, 'חבל על הכסף של בעלך כי ממילא לא תמצאי עבודה'.
"לפני שלוש שנים הגעתי אל "מנהיגות נשים", קבוצה של 15 נשים. אחדות מהן לא ידעו קרוא וכתוב, ואנשים בכפר לא הבינו מה הקשר בין מנהיגות לנשים. הצלחנו להרים פרויקטים כמו יום האם ויום האשה הבינלאומי, אבל אחרי כל פוסט שהעלינו בפייסבוק ספגנו ביקורת וקללות. אנשים כאן לא תומכים.
"שאלו איך אשה תנהל מתנ"ס גדול, הרי אין לה יכולת. הרבה גברים אמרו לי, 'באת לטחון מים, לכי הביתה'. בעראמשה אני האשה היחידה בתפקיד ניהולי.
"הרבה סטודנטיות להוראה לא מוצאות עבודה והולכות לעבוד במשק בית. רגילים לראות אותנו בלשכת התעסוקה, ויש לנו סטיגמה של כפר נטוש שאין בו משכילים. זה מעגל שלא יוצאים ממנו".
אחרי התלבטות, החליטה סווידאן לצרף גם את עראמשה אל גל ההפגנות. "התייעצתי, ראיתי שיש היענות וחשבתי, למה לנסוע להפגנה בנהריה? אפשר לעשות את זה בכפר. לקריאה נענו אפילו מספר גברים, והכנתי להם שלט עם הכתובת 'אני גבר וגם אני נגד אלימות כלפי נשים'.
"בעראמשה אין רצח של נשים אבל יש הרבה אלימות אחרת, הרבה מגבלות ורכילויות. בהפגנה העברנו את המסר: אל תלכלכו על אישה שיוצאת לעבוד. אצלנו, כל אחת שחוזרת מאוחר מהעבודה, מדברים עליה כאילו היא זונה".
וההפגנה תעזור?
"זה ייקח זמן, אבל ברור שכן. צריך שיתמכו בנשים, שיהיו בעדנו ולא נגדנו. לכל אחד יש אמא ואחות ולאט לאט יראו את הכוח של הנשים. אין לנו בעיה אפילו לפרסם ולמסור למשטרה את שמות הגברים שאנחנו יודעים שמכים את הנשים שלהם. לא נשתוק יותר".
"לא רוצה שגבר ישלוט בי"
מחאסן גומעה (34) נשואה, אם לשלושה ילדים, עובדת כמבשלת במטבח בקיבוץ חניתה וחברה פעילה ב"מנהיגות נשים", הצטרפה בימים אלה ל"נשים מבשלות".
"התגייסתי עם הבנות לפרויקט ויש לי חלום, שנראה כרגע רחוק, להביא תיירים לכפר ולשנות סטיגמות", היא אומרת. "אני עובדת בגנים של חניתה ומשווה איך עובדים שם עם הילדים, כשאצלנו יש חוסר עצום בפעילויות שעות הפנאי, בקייטנות ובמידע לגננות. אני מקנאה ורוצה שגם שעות אחר הצהריים של הילדים שלנו יהיו מלאות.
"הפעילות שאני עושה עוזרת לי לצאת מהעולם הסגור ומהמעגל של בית־ניקיון־בישולים. בעראמשה אשה שרוצה קריירה צריכה להילחם עליה ובדרך כלל לא תקבל עידוד מהסביבה. מעטים יעודדו, אולי עשרה אחוזים, ואנחנו צמאות ללמוד ולהתפתח ולתרום לחברה.
"אני לא רוצה שגבר ישלוט בי. למה שאצטרך לקבל אישור בשביל כל כוס קפה? יש לי כוחות ויכולת להתפרנס ולעשות דברים בעצמי. גם במתנ"ס הרגשנו שהגיע הזמן שיהיה ניהול של אשה, ועובדה שזה מצליח.
"יש לנו הרבה רעיונות. אחד מהם הוא לפתוח קפה נשים, מקום שהנשים יוכלו לשבת בו כשהילדים בחוג".
פגנת הנשים, לטענתה, היא אחד הדברים החשובים שקרו פה. "אני מכירה נשים רבות שנפגעו מאלימות של גברים, קיבלו מכות וקללות, וחלקן טופלו במחלקת רווחה.
"היום נשים באוכלוסייה הבדואית מרשות לעצמן לדבר יותר, הן יכולות גם לגשת לעובדת סוציאלית. בעבר אם הבעל הרביץ, אשה לא היתה יכולה לבקש עזרה, אפילו לא מההורים שלה, והילדים גדלו באווירה כזאת וספגו הכל. חלק מהילדים שמתפרעים בבית הספר, זה מהסיבות האלה".
התערבות המדינה והרשויות תעזור?
"אצל היהודים כן, אצלנו לא ממש. אשה בדואית שסובלת מאלימות ותעז לקרוא למשטרה, בעלה יגרש אותה. הוא יחליט מה יעשה עם הילדים והמשפחה תתנגד לגירושים. כל הסביבה תרחיק אותה מהרעיון הזה, יפסלו אותה במשפחה.
"ההורים שלה ישאלו איך תתגרש עכשיו כשיש לה ילדים, יזכירו לה שזאת היתה הבחירה שלה. לא יהיה לה בית והיא תצטרך ללכת להורים שלה.
"הנשים היהודיות יותר עצמאיות, אבל אצלנו אפילו עכשיו, כשהנשים הבדואיות יותר עצמאיות, לומדות ויכולות יותר להחליט על עצמן, אשה שתביא משטרה לא תעשה יותר כלום בחיים שלה. אפילו הצעירים לא יקבלו את זה. המצב ממש לא פשוט".
אז אין מה לעשות?
"אם נצא ונדבר ונחפש דרכים, אולי זה יעצור טיפה את הגברים, וגם זה משהו. הנשים הבדואיות חייבות גם הן להצטרף לצעקה"
חדש: בישולים בקו האש
מיזם "נשים מבשלות" החל את דרכו כפרויקט חברתי כדי להעצים נשים. הקבוצות הראשונות החלו לעבוד באופקים ובנתיבות והתפשטו לרחבי הארץ.
כיום משתתפות בו כ־100 נשים במוקדים רבים מצפון ועד דרום: חצור הגלילית, עכו, קריית מלאכי, נתיבות, שדרות, פתח תקווה, תל אביב, מושב עג'ור ומושב צלפון. המטבח המרכזי נמצא בפולג שבנתניה, ואחדות מהנשים גם מגיעות לעבוד בו במשך השבוע.
אחד המקומות החביבים על קבוצות בעת האחרונה הוא שדרות. "הקבוצות מגיעות כדי לראות את החיים בקו האש, את המקלטים ואת חדרי הביטחון, ולשמוע את סיפורי הנשים המבשלות", אומרת היזמית סמדר קפלינסקי.
"יעד פופולרי במיוחד שם הוא בית הכנסת שנפגע מטיל בזמן שהמה מאדם, ואיש לא נפגע. אנשים הולכים לראות את מקום הנס ולשמוע את הסיפור מפי הגבאי ומשם הולכים לארוחה".
בנתיבות, באופקים ובעכו נוהגים לקחת את המבקרים לשוק, ובו קונים תבלינים ומוצרים והולכים לבשל בכמה בתים. בהמשך הקבוצה מתאחדת וכולם אוכלים יחד.
בשלניות מצליחות אחרות נמצאות בקריית מלאכי, שם מתבשל בבית פרטי אוכל בוכרי. בחצור הגלילית, בבית שצופה על החרמון, מארחים לארוחות מרוקאיות אותנטיות.
יעד פופולרי אחר נמצא בסלמה בדרום תל אביב, ושם אשה ששהתה זמן רב בהודו מבשלת ארוחות בוכריות שהיא מכירה מהבית וגם ארוחות הודיות. גם ב"בית של אסנת", במושב עגור, מגישה בעלת הבית אוכל כורדי מבית אמה.
יש לציין שלא כל המקומות נחלו הצלחה. בתל שבע למשל הנשים החלו לבשל, אך הפסיקו די מהר בשל התנגדות הגברים במקום.
