הקומיקאי משה פרסטר נמצא בתקופה קשה, מלאה תהפוכות, אבל הוא מעדיף לשמור על אופטימיות ולהגדיר את המצב כ"תקופה מעניינת". לפני שלוש שנים נפטרה אחותו הבכורה מרים מסרטן השחלות, ולפני חודשים אחדים נפרד מבת זוגו השנייה אחרי 12 שנות זוגיות וילד משותף.
נשמע לא פשוט לאבד אחות ולעבור חורבן בית בפעם השנייה.
"אני מעדיף למנף את הקושי לטובת התבוננות קצת יותר בוגרת, פחות מאשימה על החיים", הוא אומר.
לפני כשבוע נסע פרסטר מביתו ברמת גן לעיר הולדתו נהריה. "נסעתי לבקר את אמא ואיכשהו מצאתי את עצמי מתחת לבית של אחותי מרים, בשכונת רסקו. רק כשעצרתי את הרכב נזכרתי שהיא כבר לא כאן. שלוש שנים עברו, ואיכשהו עוד לא קלטתי את העניין. אז עשיתי פניית פרסה ונסעתי לאמא, שתמיד שמחה לראות אותי. עכשיו, כשאני פרוד בשנית, היא בכלל מרגישה צורך לטפל בי".
נשארת הילד הקטן של אמא?
"כנראה כך אשאר תמיד. אם לא הייתי עוזב את נהריה, אין לי ספק שעד היום הייתי גר עם אמא, עובד באיזה מפעל ובשעות אחר הצהריים שותה איתה תה מול הטלוויזיה".
עד כדי כך?
"אמא שלי היא דמות דומיננטית מאוד בחיי. אני קשור אליה ואוהב אותה מאוד. הייתי ילד אפור. אם לא הייתי זז מהספה הנוחה, החיים שלי היו ממשיכים להיות אפורים. חייתי עם שתי נשים, שתיהן יפות, חכמות ומצליחות. שתיהן יזמו את הפרידות ממני, ואני אומר, וואלה, אני מבין אותן. זה לא שאני בן זוג רע, אני בן זוג טוב מאוד אפילו, ג'נטלמן, מפרגן ואוהב, אבל אחרי חמש שנים אני נרדם ומתעורר כשהן מעירות אותי, ובדרך כלל זה עם המזוודה ביד. אני לא ממש יודע לשמר זוגיות וגם לא ממש טוב לי לבד. אני מתרגל לחיים, ויש ימים שזה טוב, ויש ימים שזה פחות טוב".
ועכשיו אתה חי את חיי הרווקות הנחשקים?
"אני מושא לקנאה בקרב חבריי הנשואים, שרואים בבית ריק מילדים איזו פנטזיה, אבל אני לא כזה, לא טיפוס של מועדונים, אין לי מה לחפש שם. לא היו לי הרבה נשים בחיי, לא מתוך אידאולוגיה, פשוט כי לא היו לי.
"עם אשתי הראשונה ואם שני ילדיי הגדולים אני מגיל 25. אחריה הכרתי את זוגתי השנייה. פה ושם היו לי כמה נשים, אבל מעטות. מוזר לי לישון לבד ולחזור לבית ריק. אני מניח שמתרגלים, אבל עוד לא התרגלתי. באופן כללי יש לי נטייה לסמוך על הצד השני, שיעשה ויניע. עכשיו זה אני עם עצמי, לא רק בחיים הזוגיים, אלא גם בחיים המקצועיים. יש בזה משהו מוזר, אבל גם מהנה".
את ריקנות חיי האהבה ממלא פרסטר בעשייה. הוא שיחק בהצגה "חדר בריחה" בפסטיבל תאטרון קצר בצוותא, כותב סדרה לטלוויזיה וספר שמבוסס על מיילים, הוא מעביר סדנאות לתלמידי תיכון ברשת אורט, מדריך סיורים קומיים בתל אביב, מתרוצץ ברחבי הארץ עם מופע הסטנדאפ החדש שלו ומשתתף בעונה החדשה של "טלוויזיה מהעתיד". "אבל בעיקר אני מעז להגיד את מה שלא העזתי לומר על עצמי מעולם: אני ממש טוב במה שאני עושה".
"התקווה" באודישן
פרסטר, 54, נולד וגדל בנהריה, הבן הקטן במשפחה בת חמש נפשות. "אבא עבד בבתי הבראה, היה מקרין סרטים ומדריך טיולים בגליל המערבי. הייתי מצטרף אליו לטיולים, וברגעים האלה העזתי להוציא מילה מהפה למיקרופון. אמא היתה עקרת בית, ואני הייתי הילד הקטן, השקט והביישן, שאמר שהוא רוצה להיות שחקן, ואז כולם צחקו עליו".
למה?
"כי הייתי ילד שקוף, בלי חברים, שרצה שיראו אותו, אבל לא ידע איך עושים את זה. שלא לדבר על בנות, שבכלל היו מחוץ לתחום. בתיכון הייתי מתוסכל, כי ממש לא מצאתי את עצמי. בצבא רציתי למות".
ממש למות?
"לא הגעתי למחשבות על הביצוע, אבל באופן כללי לא מצאתי טעם לחיים. שירתי במחסן מלא אבק ולא הבנתי מה אני רוצה מהחיים. שרדתי את השירות בזכות ידידה קב"נית שהבינה את נפשי המתוסכלת. ידעתי שאני יוצא דופן וידעתי שאני רוצה להיות על הבמה, אבל הנחתי שזה לא אפשרי בשבילי.
"מבחינת המשפחה היה ברור שעתידי נמצא במפעל סלילים בנהריה, שבו אתפרנס בכבוד. אבל להיות שחקן? ללכת ללמוד משחק? מה פתאום. על זה אני מדבר היום עם בני הנוער בסדנאות. כשהם שומעים את הסיפור שלי הם צוחקים, כי הוא מצחיק, אבל המסר שלו הוא שאם לא זזים מהמקום הנוח, שום דבר לא קורה".
פרסטר הבין שהוא מוכרח לעשות משהו עם החיים שלו והגיע לאוניברסיטת תל אביב. "חלמתי ללמוד משחק ולא היה לי מושג מה זה אודישן", הוא אומר. "התבקשתי לשיר, אבל בחיים לא שרתי וגם לא ידעתי לשיר. אז עמדתי מול הבוחנים ושרתי את התקווה. הבוחן ניגש אליי ואמר לי, עזוב, תחזור לנהריה, משחק זה לא בשבילך. הסתכלתי עליו ואמרתי, 'אבל זה מה שאני הכי רוצה'. אז הכניסו אותי ללימודי תאטרון כללי".
אלף הצגות
לתודעה הציבורית הוא פרץ בשנות ה־80, עם טל פרידמן, ב"עלילות משה בעיר הגדולה". "את טל הכרתי כששוטטתי עצוב ובודד באוניברסיטה", הוא מספר. "הוא היה סטודנט שעבד כמאבטח במוזיאון בלילה. כשסיפרתי לו על החיים האפורים שלי זה נורא הצחיק אותו. משהו במוזרות של שנינו התחבר, והחלטנו להקים מופע חד פעמי. לא תיארנו לעצמנו שזה יהפוך ללהיט".
אחרי 200 הופעות זיהתה טמירה ירדני את הפוטנציאל, והשניים הוזמנו לתוכנית הלילה של גבי גזית. "משם הכל קרה. הרגשה של הגשמה עצמית, אולמות מלאים, אלף הצגות שרצו בכל ערב. לא רצינו טלוויזיה, היה לנו טוב ככה. הגענו בתקופה של שיממון בתחום הקומי, היה ערוץ אחד. מה שהבאנו איתנו לא היה קיים אז, וזה תפס".
אחרי שמיצו את המופע המשותף המשיכו השניים את דרכם גם בערוץ השני כצמד במופע "טל ומשה". פרסטר השתתף בתפקידים קומיים ב"אסתי המכוערת", ב"שמינייה" וב"ראש גדול", כתב והשתתף בהצגת היחיד "איש הפלדה משכונת כצנלסון" שזכה בפרס הכתיבה בתאטרונטו, השתתף בסדרה "משפחה שולטת" ב־yes וגם ב"הישרדות VIP" בשנת 2015.
קינאת בטל? כי בכל זאת הוא די עקף אותך.
"לא היתה בינינו תחרות כי אנחנו שונים. ההבדל הוא שטל ידע בכישרון רב להפוך את השונות שלו למיינסטרים".
פרידה צורבת
כשהתפרקה הזוגיות עם פרידמן פנה כל אחד מהם לדרכו, ופרסטר מצא את עצמו לא רק פרוד מפרידמן, אלא גם גרוש.
"כשהייתי עם טל הייתי נשוי לו, כמעט לא הייתי בבית עם האשה והילדים", הוא אומר. "כשנפרדתי מטל הייתי יותר בבית, אבל כבר אז הבנתי שאני לא יודע לשלב קריירה וזוגיות. אצלי זה או זה או זה. הפרידה הראשונה היתה קשה וצורבת, לקח לי זמן להתאושש ממנה. לא שזו קלה, זה אף פעם לא קל להיות הנעזב, אבל היום אני יכול להסתכל על עצמי בתוך הזוגיות, להבין דברים ולהגיד, כן, יכולתי להשקיע יותר, מגיע להן יותר".
במופע החדש שלו פרסטר מסכם את כל התובנות.
"זה סוג של סיכום עצמי, מהילדות בנהריה בשנות ה־70, עם טלפון החוגה והווקמן, עם הילד שהעולם נראה לו בלתי נגיש, שלא הלך לו עם נשים, ועד היום, כשאני כבר בטוח בעשייה שלי, אבל עדיין מופתע כשמישהו מבקש ממני חתימה".
למה אתה מופתע?
"כי אני לא באמת קולט שזוכרים אותי ואת מה שעשיתי, ולמרות השפע שיש היום, אנשים אוהבים אותי. ברור לי שאני פחות מדבר לקהל הצעיר, שסיפור חיי נוגע לקהל יעד מסוים, ובכל זאת כשילדים מזהים אותי ברחוב, זה משמח ומפתיע אותי".
נשמע שאתה בתקופה של חשבונות נפש.
"בעת האחרונה עברתי ניתוח ואושפזתי למשך שבועיים. זה מסוג הרגעים העצובים האלה שבהם כואב לך שאתה לא בזוגיות. אבל הגרושות שלי והילדים באו לבקר אותי בלי לבקש דבר, והיה בזה רגע של נחת, ובעיקר היה לי זמן לכתוב ולחשוב על החיים".
ועל מה חשבת?
"בעיקר על אחותי מרים סלע. כולם קראו לה מירי, אבל אני קראתי לה מרים. היא גרה בנהריה, ג'ינגית שעסקה באמנות, אמא לארבעה ילדים. היא חלתה בסרטן השחלות, ולמרות שהסוף היה ברור, הפרידה היתה קשה. הסרטן אוהב אותנו. גם אבא שלי נפטר מסרטן לפני עשר שנים, ואז, אחרי המכה השנייה של אובדן ילד, פחדתי שאמא לא תעמוד בזה. מכה כזאת גורמת לך להתבגר. הבנתי שאני צריך לשחרר את כל החלקים הסגורים שלי".
ושחררת?
"זה כנראה יקרה בקצב שלי".
צריך להתפרנס
לפני שנה וחצי הצטרף פרסטר לסדנה של יורם חטב, "משחקן מבצע לשחקן יוזם ויוצר". "באתי לסדנה באנטי, מה לי וליזמות עסקית, אבל אז גיליתי שבעצם יש לי המון ידע וניסיון שיכולים לייצר עוד פרנסה. יצרתי סדנת העשרה לבני נוער שבה אני מספר על הילד מנהריה שלא האמין בחלומות שלו. אני מלמד אותם איך להפוך אירועים קשים להומור ואיך לחיות את החיים ביצירתיות גם כשהקלפים נגדך".
קשה להתפרנס רק ממשחק.
"נכון שזה קשה, אבל עדיין יש סטנדאפיסטים שהתעשרו. אני לא בז'אנר הזה, אני יודע שכדי להתפרנס יפה אני צריך לזוז, ויש המון מה לעשות בתחום. למשל, הצטרפתי לחברה שעורכת סיורים ביפו ובנווה צדק. בהתחלה התייחסתי לזה בזלזול, עשיתי את זה רק מטעמי פרנסה. היום אני רואה בזה מופע לכל דבר. אני כותב טקסט לסיור ומספר סיפור. זאת אחלה במה לבדיקת חומרים".
מה אתה חושב על הסטנדאפ של היום?
"שהוא רב ומגוון. אני רואה לא מעט, מופיע על במות פתוחות, יש דברים שאני אוהב יותר ויש פחות. אני אחר. לא רק בהומור, יש לי קול שונה, יש לי קצב אחר, הדמות שלי היא אחרת. אם פעם היו לי תהיות בעניין, היום אני יודע שזה היתרון שלי".
"הישרדות". היית עושה את זה שוב?
"לא יודע. אני לא טיפוס של ריאליטי, לא כזה שצופה ובטח לא כזה שמתאים להישרדות. אין לי ספק שבגלל זה לקחו אותי. זאת היתה חוויה. לא בטוח שהייתי מסרב לעשות זאת שוב. קשה לסרב להצעה כזאת, לא רק בגלל הפרסום, אלא בגלל הרצון לבדוק את הגבולות של עצמך. הרי לבד לא הייתי יוצא לאי בודד ומנסה להדליק אש. בתוך החוויה שכחתי שאני במשחק ועל הפרק עומדים מיליון שקלים. ברור לי שאם היום הייתי הולך, הייתי עושה את זה אחרת".
מה זה שירת?
"זה נתן פרסום והכרה. במקרה שלי זה לא פגע בי, אבל אני מכיר אנשים שנפגעו. החיים זה לא ריאליטי, יש לך מקצוע, וכדי לשרוד אתה צריך לעבוד קשה כל הזמן. אם לא תשקיע, לא תהיה במשחק. אז ראו אותך בהישרדות ואתה כוכב, אבל מחר יש מישהו אחר".
מה עם זוגיות נוספת?
"כנראה תהיה, כי אני לא יכול להישאר לבד, אני אדם זוגי. הבת הגדולה שלי, בת 23, סטודנטית לפסיכולוגיה והמבוגר האחראי מבין שנינו, אומרת לי תמיד, 'בשנה הבאה אתה עם תינוק'".
ומה אתה עונה לה?
"שאין מצב לעוד ילד, אבל לזוגיות כנראה כן".
