צחי כהן בן ה־42 מרחובות מסרב להיפרד מהילד שבו. הוא מתרוצץ נלהב בין שני חדרי הבריחה שפתח לאחרונה בנס ציונה ומביט בממלכתו הקסומה כאילו פגש בה לראשונה.
'ריאליטי גיים', החברה שפיתח עם ירון כהן ועו"ד עופר קופרמן, כוללת שני חדרי בריחה מושקעים. כדי ליצור את עולמות הפנטזיה שלו הוא נעזר בכל הידע שרכש כמפיק טלוויזיה וכבעליו של אחד המועדונים המדוברים בתל אביב.
"הקפדנו על כל הפרטים הקטנים, החל מתאורה וסאונד, דרך הטכנולוגיה וכלה בעלילת סיפור המסגרת. האנשים שעבדו על התוכן והצורה עבדו איתי בתעשיית הטלוויזיה שנים רבות, אנחנו מבינים זה את זה ומדברים באותה שפה. רציתי שכל מי שנכנס לכאן, ולא משנה אם הוא בן תשע או בן 99, יחווה מקסימום הנאה וידע שהשקיעו בו מחשבה".
לעזוב את עולם הפקות הטלוויזיה לטובת עסק עצמאי? בטח אמרו לך שהשתגעת.
"היה רגע שבו הבנתי שאני מתגעגע לעצמאות, לניהול עסק מהתחלה עד הסוף בידיעה שזה שלי. התגעגעתי ליציקת התוכן האיכותית שיש בה משמעות לחיים".
ואת כל המילים היפות האלה מצאת בחדרי בריחה?
"כל הרעיון של חדרי בריחה בנוי על שיתוף פעולה ועבודת צוות. כשילדים עובדים יחד, הם מבינים את משמעות חוויית ההצלחה. אני אדם צוותי, כל חיי עבדתי בשותפויות, אני מבין עד כמה זה חשוב. ראיתי את זה בהפקות וראיתי את זה במועדון".
כהן לא פוחד מסיכונים, הוא רגיל לעבוד בכמה פרויקטים במקביל. דווקא עכשיו הוא מרגיש שלחופש נולד. "העבודה כמפיק היא מאתגרת ומהנה, אבל שואבת ממך את כולך. הבחירה לפתוח עסק בנס ציונה באה לי בטיימינג מצוין".
הילת עולם הזוהר
הוא נולד וגדל ברחובות, ומספר שהיה ילד שובב, סקרן והיפרקטיבי. "בית הספר לא היה בראש שלי", הוא אומר. "הייתי תזזיתי וחסר מנוחה. בגיל 16 העסיק אותי בעיקר האופנוע שלי. היו לי המון חברים ובית פתוח. כשהייתי ילד חלמתי להבין דברים פילוסופיים, כמו איך העולם בנוי. סקרן אותי לדעת איך בנויה הטלוויזיה, איך עושים את זה ומה קורה שם במסך הקטן".
אחרי שירות צבאי בגולני וחיפוש עצמי בארצות הברית, הוא חזר לארץ והחל ללמוד קולנוע ותקשורת. "לא סיימתי את הלימודים כי כבר בשנה הראשונה התחלתי לעבוד בתעשייה. התחלתי בתפקידים קטנים כמו עוזר מפיק, כזה שמרים דברים וסוחב אותם. לאט לאט עברתי להפיק תוכניות שלמות".
רזומה ההפקה שלו גדוש בסדרות טלוויזיה. "התחלתי כעוזר הפקה בדרמה 'הבלדה על ארי ודרצ'י' בערוץ 3. משם זה התרחב לניהול הפקות של טלנובלות כמו 'משחק החיים', 'אסתי המכוערת', 'לגעת באושר', 'לחיי האהבה', סדרות כמו 'אחד העם 101', העונה הראשונה של 'עבודה עברית', שתי עונות של 'החיים זה לא הכל', 'ילדות רעות', 'גאליס' ועוד המון סדרות אחרות".
נגעת באושר. זה באמת נוצץ שם?
"כמו כל דבר, בהתחלה יש התלהבות, כי הנה, אתה חי בעולם הזוהר ויש סביבך תחושה של הילה. גרתי בתל אביב, עבדתי בטלוויזיה, הרגשתי שאני במקום הנכון. אבל אחרי זמן לא ארוך אתה מבין שזאת עבודה ככל העבודות, שכל הילת הזוהר היא רק הילה, ומה שחשוב זה שהדברים יהיו פיקס.
"זאת עבודה עם מגוון רחב של אנשים. כמפיק אתה בקשר עם כל ההפקה, עם השחקנים, הבמאים, התאורן וכל השאר. זה מערך עצום, ומה שמייצר הנאה בסופו של דבר זו העבודה המשותפת וההרמוניה".
איפה הכי נהנית לעבוד?
"כל הפקה היא משהו אחר. אני מאוד אוהב את דניאל לפיאל, הכותב של 'החיים זה לא הכל'. הוא הצחיק אותי מאוד וזאת הייתה הפקה שמאוד נהניתי בה. בכל הפקה מצאתי משהו מהנה. אני אדם של אנשים, חייב חברה טובה סביבי, ויחד עם זאת אני אדם פשוט. אז עבדתי עם מפורסמים, אז מה? כולם, כולל כולם, בני אדם".
הבניין כולו זז
בשנת 2003 החליט כהן לשנות כיוון ופתח עם שני שותפים מועדון קריוקי על הטיילת בתל אביב. "זאת הייתה אז תקופת הקריוקי, כולם שרו. הרעיון היה לפתוח מועדון בקטע אחר, שיגיעו אליו המפורסמים, ישירו עם עם ישראל ויתערבבו. וכך היה. המועדון היה להיט. מי לא שר בו? קובי אושרת וגלי עטרי ושרהל'ה שרון ומאיה בוסקילה, כל הכוכבים של אז. המקום היה מלא וגם חברי כנסת ופוליטיקאים הגיעו, כולל שמעון פרס ז"ל".
המועדון עבד יפה, יחסי הציבור היו מחמיאים, ואז זה הגיע. ב־26 בפברואר 2005 התאבד מחבל בפתח המועדון. ארבעה אנשים נהרגו ורבים נפצעו. כהן עצמו נכח במועדון כששמע את הפיצוץ.
"זה היה שישי בערב, חגגנו יום הולדת לאח של מאיה בוסקילה וכל המועדון היה מוזמן מראש. גרתי אז ליד הטיילת וחשבתי שהחיים מחייכים אליי. ישבתי במשרד בקומה התחתונה של המועדון, ופתאום שמעתי פיצוץ. הבניין כולו זז. ברגע הראשון חשבתי שבלון גז התפוצץ, עלו לי מלא תסריטים בראש.
"רצתי למעלה ואת מה שראיתי שם לא ניתן לתאר במילים. דם, אנשים מבוהלים, מחזה מחריד. שקט לצד צעקות לעזרה. כל שנייה עברה כמו נצח. הבנתי שאני באירוע של פיגוע. רציתי לעזור והרגשתי שאני לא יכול. זה חוסר אונים מוחלט מול מציאות שמתרחשת ממש אצלך בעסק. ברדק שלא נגמר. טלפונים. בהלה. אין לתאר. חוויה איומה ומטלטלת".
מה עושים?
"בשלב הראשון פועלים כמו רובוטים, עסוקים בלבדוק מי בסדר ומי צריך עזרה, לא אומדים את הנזק. היה נזק למקום, אבל הנורא והקשה הוא הפגיעה בחיי אדם. זה משהו שלא עוזב אותך. בכל מקום ראיינו אותנו, בארץ ובעולם. במהלך התקופה ההיא החלטנו שהעסק לא ייפגע. שלמרות הכל הוא ימשיך לעבוד. זאת תחושה שאתה חייב להמשיך למרות מה שקרה"
וזה עבד? אנשים לא פחדו להגיע?
"להיפך, אנשים הגיעו, זה הפך למוקד עלייה לרגל. כמובן שהיה פחד, אבל הפחד היה נוכח באותה תקופה בכל מקום במדינה".
כמו גיבור בסרט
למרות שהיה נחוש שהפיגוע לא יעצור אותו, החליט כהן, אחרי כשנה, לעזוב את התחום. "חיי הלילה העיקו עליי, רציתי לצאת מהעסק. התחתנתי, נולד לי ילד והרגשתי שאני צריך לחזור לעצמי ולחיים שפויים. יש משהו בחיי הלילה שלא מותיר לך מקום לחיות. עזבתי וחזרתי להפקות. עברנו לרחובות, החיים נכנסו למסלול שגרה, של עבודה, ילדים, בית, רחוק מהרעש".
הפיגוע המשיך לרדוף אותך? להעיר אותך בלילות?
"בכל פעם שאני מדבר על זה, אני חווה את זה מחדש. באופיי אני אדם חזק שלא מתעכב על מה שקרה בעבר. אני חושב שזה לא מועיל, זה תוקע. מצד שני, כמובן שהאירוע נתן לי פרופורציות על נזילות החיים. הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה להישאר מאחור. המחשבות, הזיכרונות, אפילו הריח שהיה שם, לעולם לא יחלפו. זה אירוע טראומתי לכל החיים".
כששב לעולם הטלוויזיה שיחק כהן פה ושם בכמה סדרות, אבל תמיד העדיף את אחורי הקלעים. "אני יודע לשחק, אבל זה לא החלום שלי", הוא אומר. "יש משהו באופי העבודה של ההפקה שיותר מתאים לי, אבל אין מה לעשות, השחיקה היא גדולה, וגם מזה הבנתי שהגיע הזמן להיפרד".
אז למה חדרי בריחה?
"חיפשתי משהו שאוכל לאהוב, שישאיר לי את עולם הטלוויזיה ואת שיתופי הפעולה. רציתי לבנות משהו טוב משל האחרים וגייסתי אנשי מקצוע מתחום הטלוויזיה שיעזרו לי בבנייה".
חדרי בריחה הם הלהיט התורן, אבל גם זמנם עלול להיות קצוב.
"חדרי בריחה הם להיט עם ביקוש, ואם נעשה את זה טוב ונחדש כל הזמן, הם יחזיקו מעמד שנים רבות. אני מודע לכוחות השוק אבל מאמין במוצר הזה".
כמה זמן יכול טרנד כזה להחזיק מעמד?
"המון. הוא יכול להיכנס למיינסטרים. למה ללכת לסרט ולא לחדר בריחה, אם אתה יכול להיות גיבור בסרט? הכי כיף להיות בתוך החוויה שנוצרת. חדרי בריחה נוצרים על ידי כוחות ומוחות השוק, ואני גאה להיות חלק מזה. בעיניי זה משהו שרק ילך ויתפתח".
יש המון חדרי בריחה, מה היתרון היחסי שלך?
"בנס ציונה יש רק עוד אחד. אופי החדרים שלנו מתאים גם לילדים וגם למבוגרים. יש בהם חוויה של סרט ואתה הגיבור. יש חשיבה מרוכזת לגבי התוכן, זה לא רק לפתור חידה אלא להיות חלק ממשהו גדול. תחרות לא מפחידה אותי, להיפך, אין בארץ תחום קל ונטול מתחרים. ככל שיש לך יותר מתחרים אתה מחויב להיות טוב יותר".
כדי לא לשעמם את עצמו, כהן עובד בימים אלה במקביל על שני סרטים דוקומנטריים, חולם לפתוח סניפים נוספים של חדרי בריחה ומתכנן להטמיע את הקונספט של חדרי בריחה במערכת החינוך. "זה חשוב כי ככה אפשר להכניס לתודעה את עבודת הצוות, המשימות המשותפות, פתרון החידות, אהבת הזולת. אלה ערכי יסוד שחשוב לי להעביר הלאה כאדם וכהורה".
והבנת כבר איך העולם עובד?
"הבנתי שאנחנו בורג קטן במערכת גדולה, ואם אנחנו רק בורג, אז עדיף לך לעשות את מה שאתה אוהב ואת מה שמדבר בשפה שלך".
