לאודליה וחיים שרון מנס ציונה יש חיים בורגניים, הוא יועץ מס שעובד בהנהלת הקניותר, היא עובדת סוציאלית בעיריית ראשון לציון, ושני הילדים המתבגרים שלהם מצטיינים בבית הספר, בהתנדבות ובכלל. לכל משפחה אחרת אולי הדברים נראים מובנים מאליהם, אך משפחת שרון התמודדה כל השנים גם עם העובדה שאודליה וחיים לוקים בשיתוק מוחין.
2 צפייה בגלריה
אודליה וחיים השבוע בביתם. "המטופלים שלי שואלים אם אני כועסת על אלוהים"
(צילום: קובי קואנקס)
קראו גם:
לאחרונה החלה אודליה לספר על המאבק שלה לחיים עצמאיים, אותו השרישה בה אמה במסגרת הרצאה שהיא מעבירה, כיצד אמה לא הסכימה לוותר עליה גם כשכולם אמרו לה שכדאי, וכיצד הפכה לאישה עצמאית ובעלת משפחה.
תחזית קודרת
"אני בת בכורה אחרי 14 שנים של ניסיונות, נולדתי במשקל קילו ו-300 גרם בחודש שביעי, אמרו להם שיהיו לי בעיות מוטוריות שונות וקשיים קוגניטיביים וההמלצה הייתה חד־משמעית להשאיר אותי בבית החולים או לשלוח אותי למוסד לבעלי מוגבלויות", מספרת אודליה.
הרופאים אמרו להוריה שהיא לא תלך, היא לא תשמע, שיש לה איי.קיו 50, היא לא תדבר, שחבל בכלל לקחת אותה הביתה. האם שחיכתה 14 שנים לילדים לא הייתה מוכנה לשמוע לעצות הרופאים והלכה ללמוד את שיטת פילדלפיה לטיפול בפגיעות מוחיות. "היא הייתה מעירה אותי כל שעתיים לפיזיותרפיה, היא לא ויתרה לי על כלום, אם הייתי נופלת היא לא נתנה לאחרים להרים אותי, היא הייתה שמה לידי כיסא והייתי קמה לאט־לאט ועומדת", מספרת אודליה. גם כשהתחילה ללכת הרופאים לא האמינו וחשבו שאמה מדמיינת, ורק כשראו זאת בעצמם האמינו.
אודליה גדלה ונולד לה גם אח, ולמרות הקושי, הסטיגמות והיחסים המורכבים עם בני גילה, היא מצליחה למצוא את מקומה בעולם. "אמא שלי לא ויתרה לי, היא הייתה מעלה אותי לאוטובוס והולכת לחכות בעוד שתי תחנות, כי אין דבר קשה יותר לנכה מעלייה לאוטובוס, שכולם מסתכלים עליו", היא מספרת. אמה גם לא ויתרה לה בפן החברתי, "היא הייתה נותנת לי כסף ואומרת לי ביום שישי – צאי, את לא חוזרת לפני 11 בלילה".
בילדות המוקדמת אודליה למדה בבית ספר אסיף ב"אסף הרופא", כי היא עברה כמה וכמה ניתוחים והליכי שיקום ארוכים. לאחר מכן היא נכנסה לכיתה קטנה ואז לכיתה רגילה ולבסוף סיימה בגרויות בהצלחה וגם הבינה שהיא רוצה לעבוד עם בני נוער בתחום הטיפולי, כדי להיות משמעותית עבור בני נוער שחווים קושי.
היא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ולמרות שבהתחלה נתקלה בקשיים בקבלה לעבודה, בעיריית ראשון לציון נתנו לה את ההזדמנות והיא עובדת שם כבר 26 שנים.
"מן הסתם הנכות שלי היא כלי טיפולי, אני נוכחת בחדר, והם שואלים שאלות, שואלים אם אני כועסת על אלוהים, אם אני מרגישה שונה. ברור שכל אחד יכול לקחת את זה למה הוא מרגיש, מה האיכויות שלו, כל שאלה שהם שואלים אני עונה מה שאני בוחרת לנכון, ומחזירה את השאלה אליהם".
צוואה של אמא
כשהייתה בשנה הראשונה של האוניברסיטה שני הוריה חלו בסרטן, זמן קצר לאחר מכן אמה נפטרה, אביה שרד עוד 20 שנה וזכה לראות אותה מקימה משפחה ומשגשגת בעבודה.
"כששניהם חלו במקביל, אמא שלי שמעה על מישהי שמשדכת בין נכים, אמרתי לה שתעזוב אותי מזה, אבל חודש ויום אחרי שנפטרה הלכתי למשדכת, זו הייתה הצוואה שלה", היא מספרת. אחרי שנה התקשר בחור אחד והדברים לא הסתדרו, "אחרי חמש שנים קמתי ואמרתי הבחור הזה הוא הצוואה של אמא שלי ואיתו אני מתחתנת".
היא מצאה אותו והוא אמר לה שהוא בקשר לא סגור עם מישהי ושאל אם היא רוצה להכיר את חבר שלו, "מתוך העלבון אמרתי כן". במשך שלושה וחצי שבועות לא היה שום טלפון, "אמרתי שהחבר לא קיים, שאני בסטנד ביי ושיחכה לי בסיבוב".
חיים היה החבר. הוא היה בן 35 ולא מצא את עצמו באותה התקופה, הוא היה אצל הרב אברג'יל ואמר שהוא בא בשביל למצוא זיווג, "הוא אמר לי 'בתוך 60 יום מהיום אתה מכיר את אשתך'. בדיוק באותה תקופה קיבלתי את מספר הטלפון, גרתי לבד ושמתי אותו בקערה, שכחתי מזה. כשנזכרתי הוצאתי את הפתק והתקשרתי. בשעה רבע ל־11 בלילה, נפגשנו בקניון חולון וישבנו ודיברנו וזה לא נגמר".
ארבעה חודשים לאחר מכן התארסו והתחתנו לאחר שנה ושמונה חודשים, כיום הם נשואים כבר 21 שנים.
להיות הורים
לאחר החתונה אודליה וחיים גילו שהם מצפים לתינוק ראשון, ועד כמה שגידול ילדים יכול להיות מורכב עבור כל זוג, עבור זוג שמתמודד עם שיתוק מוחין מדובר באתגר ייחודי. "היו הרבה קשיים בדרך, הרבה מלחמות עם המוסד לביטוח לאומי כדי לקבל הכרה וכדי שתהיה לנו מטפלת שתסייע בבית", מסביר חיים.
אבל גם במאבק הזה הם מצליחים ומגדלים שני ילדים לתפארת, מצטיינים בלימודים ובהתנדבות, ובקרוב הבן הבכור יתגייס ליחידה מובחרת.
"בהתחלה הם היו מתביישים שאבוא לבית הספר, וכשהייתי הולכת איתם לגן שעשועים הם היו באבל", אודליה מספרת.
הבת עדן מספרת שלא הרבתה להביא חברות הביתה, "תמיד הרגשתי שאולי מסתכלים עליי בעין פחות יפה". היא מספרת שבתור ילדה קטנה חשבה שההורים שלה רגילים, אבל בשלב מסוים הסביבה גרמה לה להבין שאמא שלה נכה, ואם היא נכה היא מטומטמת. "חוויתי את החוויות שלה, רק בתור הבת שלה", היא מספרת.
"אם הם לא היו עוברים את התהליך הזה של הבושה, אז זה היה לא נורמלי, מה שהם עברו זה נורמלי לחלוטין", אומרת אודליה. אודליה מספרת כי חמותה עוזרת להם המון ביום־יום. "היא תמיד עוזרת ונמצאת שם עבורנו, תומכת, מסייעת ונותנת כתף".
לספר את הסיפור
לכבוד יום הולדתה ה-50 השיקה אודליה הרצאה בה היא מספרת את סיפור חייה. היא נעזרה באיש מקצוע מהתחום, טל ליפשין, שסייע לה לגבש את סיפור חייה להרצאה אחת, בה היא מגוללת את ההתמודדויות שעברה, התובנות אליהם הגיעה והצלחותיה. "במשך שנים חשבתי על הרצאה וסוף סוף אזרתי אומץ לצאת איתה אל העולם".
עוד חדשות רחובות
