שאול רחמים "מעולם לא נתקלתי במראות כאלה"
מפקד תחנת כיבוי אש חולון בת ים עדיין משחזר את פעולות ההצלה וקורא לתושבים לסייע ולהתנדב
"מתחילת המערכה מול איראן – כבאות והצלה חולון ובת ים עברה משיגרה לחירום, משמרות של 24 שעות כדי להגדיל את סדר הכוחות, לחסוך בציוד וברכבים - אנחנו בעצימות גבוהה", אומר שאול רחמים מפקד תחנת הכיבוי.
"לאור הימים האחרונים, למדנו שרוב הזירות הבעייתיות הן בלילה ולא ביום, ולכן במהלך היום מתעסקים בשמירת שיגרה, הכנת הציוד וגם נחים - כדי להיות ערים בלילה. לכל הזירות – מה שהיה בבת ים, תל אביב, רמת גן – אנחנו הכוח הראשוני שהגיע, מנסים לחלץ כמה שיותר ניצולים, ואנחנו נמצאים שם עד שפיקוד העורף מגיע ולוקח אחריות ושליטה.
מה היה עם האירוע בבת ים?
"לא נתקלתי באירוע כזה חריג בגודלו, בעוצמתו או קשה כזה בימי חיי. מעבר לחילוץ פצועים רבים, היה צריך לחלץ קורבנות ונרצחים, מבוגרים וילדים, שהלב פשוט נשבר.
מה שכן למדתי מהאירוע - זה להטמיע בקרב האזרחים להישמע לפיקוד העורף. בבניין הגדול הזה יש ממ"ק (מרחב מוגן קומתי), ובכל קומה היה מרחב כזה. אם היו נכנסים – הם היו ניצלים. לצערנו הרב, אנשים נשארו בבתים, חלק במיטותיהם - חלק יצאו רק לחדר מדרגות, ולא הלכו את כברת הדרך הקצרה מאוד עד הממ"ק. מי שלא נכנס – דמו בראשו.
"הזירה בבת ים נכון לעכשיו היא אירוע לא פשוט. צריך לקחת בחשבון שראש הנפץ הוא עצום. בעוד הטילים של החיזבאללה שהגיעו מלבנון היו 100 קילו, פה הטילים של האיראנים הם 400-500 קילו כל אחד, זה הנפץ שאנחנו רואים. יותר גרוע מזה - ההרס הסביבתי. אנחנו לא מדברים רק על הבניין שנהרס ובו כל הקורבנות, מעבר לזירה אפשר ללכת אפילו 3-4 רחובות לכל כיוון – ואצל כולם נהרסו הוויטרינות והתריסים".
יש עוד בניינים שנהרסו?
"מלבד הבניין העיקרי, נפגעו עוד 67 בניינים, ויש עוד לפחות שלושה בניינים שיצטרכו ללכת להריסה. בכל בניין כזה גרים כ-100 איש לפחות, כך שמדובר על מאות אנשים בלי מקום מגורים".
אתם ערוכים להמשך?
"תחנת חולון בת ים על כל לוחמיה עם מוטיבציה גבוהה, מבינים את החשיבות והרגע. אנו עובדים סביב השעון, ביחד עם חיילי המילואים של פיקוד העורף שהגיעו עכשיו להתנדב בתחנה".
חסר לכם ציוד?
"באירועים מהסוג הזה בעיקר העבודה היא עובדת כפיים. יש לנו שני מנופים בגזרת חולון, ואחד מהם הוא 60 מטר – היחידי והגבוה ביותר בארץ. אבל פה אין צורך במנופים, זו עבודה של להגיע מהר ולחלץ כמה שיותר – אנחנו מרושתים בציוד הכי טוב והכי מעודכן. מה שחסר לנו זה כוח אדם, ותמיד נשמח לעוד מתנדבים". ¿
קראו גם:
גולן לוי - "הרמתי את התינוק ורצתי"
חובש מתנדב באיחוד הצלה חוזר אל הזירה ברחובות ואל הלילה שבו לא הצליח לעצום את עיניו
"זה היה אחד הערבים הקשים שזכורים לי. האזעקה תפסה אותי בבית עם המשפחה. כמו כולם – רצנו לממ"ד. הילדים רעדו, אשתי ניסתה לשמור על קור רוח. ואז – הטלפון רוטט. נפילת רקטה עם נפגעים, סמוך מאוד אליי.
בלי לחשוב פעמיים, אמרתי 'אני חייב ללכת', קפצתי על האופנולנס ונסעתי הכי מהר שיכולתי. הרחובות היו ריקים, חוץ מהדהוד ההתרעה שהמשיכה להתנגן בראש. כשהגעתי לזירה, כבר ראיתי את הפיצוץ, הרס, אנשים המומים.
התחלתי מיד לטפל – פצוע עם רסיסים ביד, אישה מבוהלת עם חתכים, ועוד ועוד. תוך כדי שאני מטפל, מישהו מושיט לי תינוק. כבן עשרה חודשים. הוא היה חיוור, לא מגיב טוב. חיבקתי אותו אליי, הרמתי אותו ורצתי – פשוט רצתי איתו בידיים לעבר האמבולנס.
באותו רגע שכחתי מכל פחד. שכחתי מהמשפחה שמחכה לי בבית, מהאזעקות, מהכול. היה רק תינוק אחד שצריך אותי.
העברתי אותו לצוות שהמשיך לפנות אותו לבית החולים, ואני נשארתי שם לעזור לאחרים.
אני לא כותב את זה בשביל שיגידו תודה. אנחנו באיחוד הצלה עושים את זה כי החיים של כולנו חשובים. אנחנו לא גיבורים – אנחנו שכנים, חברים, אחים, שבוחרים לרוץ לכיוון כשהאחרים בורחים.
כשחזרתי הביתה, אשתי חיבקה אותי חזק. הילדים כבר נרדמו.
ואני? לא נרדמתי כל הלילה. חשבתי רק על אותו תינוק קטן – ומתפלל שהוא בסדר".
רועי כהן - "העבודה רבה, אין זמן לעצור"
מעבר למשפחות שחילק להן ציוד הפעיל החברתי דואג גם למקום מחסה לדרי הרחוב בעת אזעקה
מאז נפילת הטיל בשכונת רמב"ם בראשון לציון, רועי כהן, תושב ראשון לציון בן 57, נשוי ואב לשלושה, לא נח לרגע. עבור רבים בעיר הוא כבר מזמן שם נרדף לנתינה אינסופית, אך בימים האחרונים, נוכח האירועים הקשים, התגלתה שוב עוצמתו הבלתי רגילה של האיש שפועל 24 שעות ביממה למען הקהילה.
רועי, קבלן שיפוצים במקצועו, נושא על גופו ועל נפשו פציעה קשה בראשו מלפני 24 שנים, שהותירה אותו עם 100% נכות. אך במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הפציעה דווקא הולידה בו שליחות חיים: "כשראיתי את החולים בתל השומר בזמן השיקום, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ואני עושה זאת כבר 24 שנים, 24 שעות ביממה", הוא מספר בצניעות מרגשת.
רועי אינו עמותה, הוא אדם פרטי, וכך הוא גם מדגיש: "אין אצלי משכורות, הכל נעשה בהתנדבות מלאה". עם זאת, רשת הסיוע האדירה שבנה מספקת ביטחון יומיומי ל-122 משפחות קבועות, להן הוא דואג למזון, אופטיקה, תרופות ועוד. בנוסף, הוא פועל ללא לאות למען דרי רחוב, נשים מוכות, ילדים מעוטי יכולת, מפונים, ועוד ועוד.
"אני בא מעולם המוזיקה והכדורגל, אז יש לי קשרים למובילי דעה שיכולים לתרום מענפים אלו", הוא מסביר על כוחה של הקהילה שסביבו, "יש לי גם חברים בחברות פיננסיות גדולות, אנשים רבים מראשון לציון עם לב ענק, ירקניות, צרכניות, שווארמיות, ועוד הרבה מאוד בעלי עסקים בראשון לציון, שכולם שותפים לעשייה".
נפילת הטיל ביום שישי מצאה את רועי מוכן. לא מדובר במקרה, אלא בהיערכות ארוכת טווח: "לפני חצי שנה, כשהעבירו את מחסן החירום של עיריית ראשון לציון מרחוב בנסקי לרחוב חופן בשכונת נרקיסים, שהיתי שם חודש שלם ורצוף, והכנתי ציודים, רשימות, ולמעשה את כל הציוד של המחלצים שהשתמשו בו עכשיו באירוע. אישית מיינתי, קטלגתי, הכנתי את הציוד - והכל בהתנדבות".
מאז נפילת הטיל, הוא נמצא בקשר הדוק עם נשות מחלקת הרווחה בעירייה: "הן לא הלכו הביתה מאז יום שישי, ואני בקשר איתן ומסייע לאלו שנפגעו. בהנחייתן, אני מביא מים מינרליים, תרופות וכל מה שצריך. העבודה שלי צנועה, אבל הן עושות עבודת קודש".
אחת הדוגמאות המרגשות לסיוע המיידי היא משפחה עם שלושה ילדים על הספקטרום שנאלצה לעזוב את ביתם שנהרס בגלל פגיעת הטיל: "שיכנו אותם בבית חלופי, ואני הבאתי להם הכל מהכל – חומרי ניקוי, משחקים לילדים ואפילו טרמפולינה לגינה", הוא מספר, ומסביר שמחלקת הרווחה היא זו שדאגה לאוכל. עם זאת ובמקביל, רועי ממשיך לדאוג לדרי הרחוב שלא תמיד יודעים לאן ללכת בשעת אזעקה, מביא להם מזרנים, שמיכות ואוכל מהמקרר החברתי שיזם בעיר לפני כחמש שנים.
"מרגע האירוע, ביום שישי שעבר בשעה 03:00 לפנות בוקר ועד עכשיו (יום ראשון לפנות ערב) – ישנתי שעתיים וחצי בלבד", מודה רועי, אך הוא מסרב לעצור. "יש הרבה דברים לעשות, אסור לעצור".
אם מישהו מראשון לציון צריך סיוע שלך?
"זה מספר הטלפון שלי: 050-7814482, ואני מבטיח לעשות את המקסימום של המקסימום כדי לעזור".
