כעשרה חודשים בעיירה הנטושה שלומי ממשיך לפעול פלאפל אחד על אף הפינוי, האזעקות ונפילות הטילים. במקום שבו רוב התושבים ובעלי העסקים סגרו והלכו, הפלאפל של יונתן בללי נשאר נגד כל הסיכויים, והוא מפיץ סביבו ניחוחות של שניצלים טריים, פלאפל וצ'יפס. "אני מוכר פלאפל, אבל חי כאילו הייתי בכיתת כוננות", הוא אומר. "כל החפצים החשובים לי – מפתחות, ארנק, טלפון - נמצאים בכיסים בכל רגע נתון כדי שאוכל לרוץ למרחב המוגן. זה מצב פסיכי, אבל זו המציאות. והמועצה דאגה למיגונית צמודה עבורי ועבור הלקוחות".
היישוב נטוש. מי הלקוחות שלך?
"בעיקר חיילים וקצת חבר'ה שנשארו. תושבים מעטים חזרו לגור כאן, ויש עובדי מפעלים חיוניים ואנשים שמגיעים לתת שירות למועצה או למפעלים, ועוצרים אצלי לרגע".
כולם אוהבים פלאפל.
"ומי שלא – אין לו ברירה. זה או פלאפל או כלום. השבוע סגרתי לשלושה ימים בעקבות החיסולים והאיומים מאיראן, ואנשים התקשרו אלי לברר אם המקום פתוח".
צ'יפס ומוזיקה
הוא בן 46, גרוש ואב לילד, גר בנהריה. הקעקועים, התכשיטים והסניקרס ממתגים אותו כטיפוס צבעוני, והחברמניות עושה את כל השאר. לשלומי הגיע לפני עשר שנים כדי לא להתחרות באחיו, שהוא הבעלים של "פלאפל ניר" בנהריה. מאז הוא מגיע מדי בוקר בשעה 10:00, מדליק את הצ'יפסרים והמוזיקה, ועובד. לעיתים המקום הומה בחיילים ולפעמים נכנסים שלושה בלבד.
קשה לפספס אותו, בכיכר המרכזית בשלומי בקצה כביש הצפון, עם הכיסאות המוצבים על הדק ועם המוזיקה שמתחלפת במרפסת בהתאם למצב הרוח. בסמוך אליו יש בנק, מקומות אוכל ופיצוציה גדולה, כולם סגורים. גם חנות המחשבים וחנות האקססוריז לבית נסגרו. תחנת הדלק הקרובה עובדת מספר שעות ביום, וגם המשחטה שנמצאת לא רחוק משם. כל השאר נטוש וריק.
בינואר האחרון עבר למקום הנוכחי, ורק שלושה שבועות לאחר שסיים לשפץ במו ידיו ובעזרת חבר, נפל טיל בקרבת מקום. הטיל פער חור בתקרה והגשם מוטט את השאר, וגם המטבח האחורי נפגע. "אנחנו ווינרים בנשמה, מי יכול להזיז אותנו"? אמר לנו אז. "אני לא מוכר זהב ויהלומים, אבל הנוכחות שלי נותנת לאנשים אופטימיות. אני מציע אוכל בסיסי, ובסוף הרי לא באמת משנה מה אתה מוכר. אנשים קונים חוויה. פלאפל זה לא רק דרגות. פלאפל זה תרבות ישראלית".
עד מתי?
השבוע התברר שהאופטימיות ההיא קצת נחלשה. "אני חי בשני עולמות", הוא אומר. "מגיע לשלומי בכל בוקר ליישוב סגור ואווירת מלחמה, וחוזר הביתה לנהריה לסוג של חיי שגרה. אני לא נרתע מהרקטות, אבל זה מחלחל ועצוב לראות ככה את המקום.
"בקצב הזה יש מצב ששלומי תישאר עיירה נטושה; ואם זה המצב כאן, מה יגידו במושבי הגדר? אם המדינה לא תעשה צעד משמעותי, גם אני אשקול אם אני נשאר או לא. אני לא מתכוון לחיות את המציאות הזו עוד עשרה חודשים, אני אסגור.
"אני לא רמטכ"ל, אבל ברור שאי אפשר להתנהל לאורך זמן כש-80 אלף תושבים מפונים מבתיהם. אנשים משלומי אומרים לי שביישובים שאליהם התפנו יש להם עבודות וחברים חדשים, ולא ברור כמה מהם יחזרו. וגם אם יחזרו 70 אחוז, מי הם יהיו? מבוגרים שיש להם פחות אופציות? ואנחנו מדברים על הרבה מעבר לכוח הכלכלי – יש כאן התיישבות.
"יכולתי לשבת בבית ולקבל 100 אחוז פיצויים, אבל זה לא אני, ובעיקר - אנחנו מיישבים את מדינת ישראל. אז ברור שיש סיכון בחיים כאן, אבל מה שעשו לצפון הוא פשוט טירוף. בשלומי נתנו הטבת מס של 25 אחוז כדי להביא אוכלוסייה חזקה, היתה לזה הצלחה אדירה ועכשיו מי יודע מה יהיה. יש ימים שאני אומר שלא אפתח יותר. אנשים חזרו הביתה אחרי חודשיים מילואים, ואני חוזר כל יום לאש הזאת. והרי אף אחד לא מכוון לי אקדח לרקה ומכריח אותי לבוא".
זה המקום שלי
אז למה, באמת?
"אני כאן בשביל החיילים. כדי לתת להם אי של שפיות בתוך הטירוף. הם אוכלים וצוחקים קצת, וחוזרים למוצב. אני חי באמונה שמה שצריך לקרות קורה, ובסוף זה גם לטובה".
תסביר.
"אולי אחרי השנה הזאת יזרקו את 120 הח"כים ויבחרו חדשים? ואולי גם אנחנו כעם נהיה בתובנות שלא היינו מגיעים אליהן בדרך אחרת. האמת שגם אני לא יודע איך אני עדיין מחזיק מעמד. אני קונה ירקות וחזה עוף בכל בוקר מרמי לוי בנהריה, ומביא איתי לשלומי. על הדרך אני מעמיס באוטו גם כרוב כבוש, שמן וחמוצים מהספקים. כולה טויוטה, רכב פרטי עם מקום מוגבל, ולכן אני עסוק בכל יום בקניות והשלמות. ולפני שבוע היתה לי תקלה במקרר השתייה, והחברה שמתחזקת את המקררים סירבה לשלוח טכנאי. נאלצתי להביא טכנאי באופן פרטי והם זיכו אותי.
"יכולתי לסגור כמו כולם ולקבל פיצוי כלכלי, אבל אחד הפחדים הגדולים שלי הוא שהלהבה בעסק תיכבה, גם מבחינה מטאפורית. זה המקום שלי ואני צריך להיות בו".
סוגר חדשות
מתחילת המלחמה הוא חווה כאן מאות אזעקות. "אין חוקים" הוא אומר "לפעמים עוברים יומיים שקטים ואז מגיע רצף אזעקות של 20 דקות. בשבוע שעבר יצאתי למחסן להביא משהו ופתאום היה בום הסטרי ואחריו אזעקה. כשיצאתי מהמרחב המוגן היה מולי ענן עשן, רק במזל כלום לא נפגע.
קראו עוד:
"אולי אני מצליח לתפקד כי אני לא שומע חדשות. סגרתי את הטלגרם, קבוצות הווטס אפ מושתקות. השארתי אפליקציית חדשות אחת, שאני בקושי פותח. ואני נזהר, בימים מתוחים במיוחד אני לא מרשה ללקוחות לשבת על הדק והם קונים והולכים, ויש ימים ספורים שאני בכלל לא פותח".
לא קורצת לך האפשרות לעבור למשל לתל-אביב?
"זה הפחד הכי גדול שלי. אני יודע מה הערך שלי בשלומי ובסך הכול טוב לי, עשרת החודשים האחרונים הם לא מדד עבורי כי יש דרך שבה אני מאמין. אני יודע שאצליח בכל מקום שאליו אלך, אבל זה לא הזמן לעזוב. חייבים לשמור על הצפון ולחזק אותו כי התחושה היא שהצפון נשכח.
"כביש 899 היה כביש שהתנועה בו לא עצרה לרגע, ועכשיו במשך שעה לפעמים לא עובר אף רכב. ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, ובאיזה היקף תחזור העבודה גם כשהאנשים יחזרו לכאן. ברור לי שגם אני לא אחזור להיות האדם שהייתי לפני המלחמה. אבל מה שקורה כאן הוא הרבה מעבר לעבודה, ומה שבטוח הוא, שמבחינה ביטחונית אי אפשר להמשיך לשבת על הגדר. אני מקווה שהאחראים יעשו את מה שצריך, כי אי אפשר להמשיך עם המסטיק הזה".
